עוד בבית הספר היסודי, הבין פארס (השם המלא שמור במערכת) שהחיים שלו שונים משל כל הילדים. הוא הוריו התגרשו כאשר הוא ואחיו התאום היו בני שנה וחצי בסך הכל. אחרי מספר שנים קשות גם מבחינה כלכלית, האם הכירה את בעלה השני והמשפחה עברה לגור באופקים, שם נולדו לפארס אח ואחות קטנים. ״ראיתי הרבה אלימות בבית, הוא הרביץ לה הרבה, הייתי מתעורר בלילה ורואה אותה מדממת ושוטרים בבית״, הוא מתאר היום כאדם בוגר. בכיתה ג', ביום אחד, הדברים השתנו. בסוף יום הלימודים ניגשה אליו מנהלת בית הספר והודיעה שהוא ואחיו התאום לא חוזרים הביתה. ״לא הבנתי מה קרה, במשך שנים אחי ואני הלכנו וחזרנו לבד מבית הספר, כי האבא החורג שלנו לא הרשה לאמא לצאת מהבית״, כך מספר פארס על אותו היום בו עברו להתגורר ביחד עם אימם במקלט לנשים מוכות.
הדברים השתפרו לכאורה כאשר פארס, אימו ואחיו הגיעו אל המקלט. האבא האלים יצא מהתמונה, אבל ההשפעות של האלימות שחווה מגיל צעיר כל כך, התחילו לתת בו סימנים. המשפחה עברה להתגורר בשכונת הדר תחתון בחיפה, אבל דווקא בבית הספר החדש הצרות רק החמירו. ״התחלתי לריב וללכת מכות עם כולם, כל הזמן חשבתי על מה שקרה לאמא שלי. הייתי עצבני ׳למה אין לי אבא?׳, ׳למה אני צריך לעבור בתי ספר ולהכיר חברים חדשים?׳, כל ויכוח קטן שהיה לי עם ילד בבית הספר נגרר לאלימות״, אומר פארס. ״בשנה הראשונה כבר העיפו אותי מבית הספר הראשון ובבית הספר השני הייתי שנתיים וגם שם היו מלא בעיות. אמא שלי ניסתה לדבר איתי כל הזמן, להראות לי את העתיד אבל אני רק הסתובבתי עם החבר׳ה הלא טובים בשכונה והייתי מושפע מהם לרעה״.
ההתדרדרות הייתה מהירה. בכיתה ז׳ בלבד החליטו שירותי הרווחה להוציא את פארס ואחיו מחזקת אימו ולשלוח אותם לפנימייה (״הגעתי הביתה ואמא שלי בכתה כמו שלא ראיתי אותה בוכה בחיים, היא הרגישה שהיא מאבדת אותנו״), שם לדברי פארס התחיל ״הבלאגן האמיתי״. ״הייתי הולך עם כובע אדידס וגורמט, ילד בן 13 שחושב שהוא עבריין גדול, הייתי בקשר עם אנשים הרבה יותר מבוגרים ממני״, הוא נזכר. ״האמת? בזמנים ההם משהו בעולם הפשע משך אותי, התלהבתי ממש מכל דבר שהיה אסור. אפילו חשבתי שאני רוצה באמת להיות בכלא״.
ואיפה מגיעה נקודת המפנה?
״המפגש הראשון האמיתי שלי עם המשטרה הגיע אחרי שהלכתי מכות מאוד רציניות עם ילד בבית הספר שגרמו לו להיכנס לבית חולים. לא פתחו לי תיק פלילי עדיין אבל גירשו אותי מהפנימייה והחזירו אותי הביתה. בשלב הזה חזרתי לחבר׳ה של השכונה ובמקביל רשמו אותי לאיזו תכנית שלא הגעתי אליה באמת. נעצרתי כמה פעמים על גניבות וסמים אבל כל פעם שיחררו אותי. במעצר האחרון חשבתי שאני הולך לקבל מאסר של כמה שנים טובות וראיתי איך אמא שלי נגמרת מזה. בנקודה הזו הבנתי שאני חייב לעשות שינוי. ביקשתי מהשופטת שישלחו אותי למקום שייתן לי גבולות, רציתי להיות במסגרת קשוחה יותר״.
״ברגע שהכרנו את פארס כל החששות התפוגגו״
לאחר שקיבל צו בית משפט, פארס נשלח לכפר הנוער ״נירים״ שבבוסתן הגליל המספק מסגרת חינוכית -טיפולית לנערים ונערות שנפלטו מכל מסגרת אחרת, רגע לפני שהם נשלחים לכלא. ״עמותת נירים״ שהוקמה על ידי זיו גרשוני לזכרו של החייל שלו, רס״ל ניר קריצ׳מן ז״ל, אשר נפל במהלך שירותו בשייטת 13 בזמן מבצע ׳חומת מגן׳, מאמינה שהדרך להפוך את הנערים שמגיעים אליה לאזרחים תורמים ולשלב אותם בחברה, עוברת דרך הרבה עבודת שטח. ״לפני שפארס הגיע אלינו, היה דיבור בין הנערים על כך שמגיע אלינו נער מוסלמי. רובם לא הכירו נערים מתרבות אחרת והיה להם חשש איך הוא ישתלב״, מספרת שירה שי, עובדת סוציאלית בכפר שליוותה את פארס במהלך התהליך. ״ברגע שהכרנו אותו כל החששות התפוגגו. הוא נער עם קסם אישי מאוד גדול, מאוד ורבאלי וחייכן וזה ישר עזר לו לגייס כאן הרבה מאוד אנשים טובים שאהבו אותו ורצו לראות אותו מצליח״.
מתי בפעם האחרונה הצלתם לנער/ה את החיים? עמותת נירים צריכה אתכם. לתרומות לחצו כאן>>
אבל כמו כל דבר בחייו, גם ההשתלבות ב״נירים״ לא עברה חלק ופארס חזר לדפוסים מהעבר. ״לצד הקסם הרב והכישרון שהוא הראה לנו, היו הרבה אירועי אלימות", מספרת שי. "אחד הדברים שאנחנו עושים ב׳נירים׳ עם אירועי אלימות חריגים זה לצאת למסעות טיפוליים, כחלק מהאמונה שלנו בטיפול דרך השטח. מדובר בנערים שלא חוו את ההרגשה הטובה של לטייל עם ציוד על הגב, לבשל לעצמם, לדאוג לחבר שקשה לו במסע וכד׳. החוויות האלה מוציאות מהם הרבה טוב, זה גורם להם להרגיש תחושת מסוגלות והצלחה מאוד גבוהות וכך להרגיש לראשונה מה זה הצלחה״. במקרה של פארס, מקרי האלימות הרבים הובילו את הצוות החינוכי שליווה אותו ב׳״נירים״ להבין שיצטרכו לבחור בצעד יוצא דופן כדי להחזיר אותו מחדש למסלול בכפר.
״אחרי שקיבלתי לא מעט הזדמנויות ומקרי האלימות לא הפסיקו, שלחו אותי להוסטל״, מספר פארס, ״ידעתי שאני חייב לעשות שינוי ולחזור ל׳נירים׳ אבל לא היה לי רעיון מה לעשות. יום אחד הגיע אליי המדריך האישי שלי ואמר לי ׳חביבי, אם אתה רוצה לחזור אתה תצטרך לעשות את שביל ישראל בעצמך'. הייתי בטוח שהוא מסתלבט, אבל אחרי שהבנתי שהוא רציני, לקחתי כמה דקות וחשבתי על זה ומיד החלטתי שיאללה, אני הולך על זה״.
מהצד החינוכי נדרש משירה ומהצוות תהליך ארוך ומורכב כדי להוציא את מסע שביל ישראל של פארס לפועל. ״נפגשנו מספר פעמים כל הצוות החינוכי, כולל מנהל העמותה, מיכה סימבליסטה. ביחד עם אמא של פארס שהביעה נכונות שהוא ייצא למסע, החלטנו לגייס שני מדריכים שעברו ראיונות ומיונים כדי להתלוות אליו למסע הזה. "עשינו הכל כדי שזאת תהיה נקודת מפנה עבורו״, היא מספרת, ״המסע התחיל בהליכה מאילת לבאר-שבע, כולל גמל שהתלווה אליו לאורך הדרך והעניק לו תחושה של אחריות ודאגה למישהו אחר. זה היה מסע שלקח אותו למפגשים עם אנשים שהוא לא פגש מעולם, כשבדרך הצטרפו אליו לפעמים חברים מ׳נירים׳ והיו גם מפגשים עם המשפחה. כשהוא חזר, אחרי חודשיים בשביל ישראל, כולנו המתנו לו עם התרגשות ודמעות בעיניים״.
״קיבלתי שם את כל הכלים שהייתי יכול לדמיין. ב׳נירים׳ מספקים לך את כל החלקים שאתה צריך כדי לבנות שולחן אבל את העבודה תצטרך לעשות בעצמך״, מתאר פארס את המסע שלו. ובאמת, מרגע חזרתו לכפר, הפך פארס לאחד הצעירים המובילים והדומיננטיים ביותר בכפר. הכריזמה וכושר הדיבור שלו הראו שהוא מנהיג טבעי ובזכותם הוא גם הצליח להשלים את הלימודים שהפסיד במהלך השביל ולסיים עם תעודת בגרות עיונית מלאה. לדברי פארס, ב״נירים״ גם קיבל את ההחלטה להתנדב לשירות משמעותי בצה״ל, למרות היותו מוסלמי שלא צריך לשרת בצבא.
״קיבלתי כל כך הרבה מהמדינה במהלך השנים, מהעזרה של הרווחה לאמא שלי, דרך המקלט לנשים מוכות שנשלחנו אליו וכמובן השופט ששלח אותי בצו ל׳נירים׳. הרגשתי שאני רוצה לתת למדינה בחזרה״, הוא מסביר את הבחירה הלא מובנת מאליה. פארס התגייס לגולני שם סיים בהצטיינות טירונות ואימון מתקדם וכיום הוא נמצא בקורס מ״כים. ״החבר׳ה ב׳נירים׳ הם משפחה לכל החיים. אנחנו בקשר בוואטסאפ והם החברים הכי קרובים שלי היום״, הוא אומר בגאווה, ״אני מרגיש שאני מחזיר קצת לאמא שלי שסבלה את ההתנהגות שלי באותן שנים קשות״.