בשבוע שעבר (22.4.21, יום ה׳) התקיימה ועידת עובדי המגזר הציבורי 2021, מחווה ל-700 אלף העובדים והעובדות שמהווים את עמוד השדרה של מדינת ישראל: רופאים, שוטרים, חיילים, עובדי קופות החולים, ואנשי מערכות החינוך והרווחה. במסגרת הוועידה התארחו על במה אחת בכירי המגזר הציבורי כדי לספר על השנה הקשה שעברה עליהם, ועל המאמצים שעשו בה כדי לסייע לאזרחי המדינה לשרוד את משבר הקורונה - מבחינה כלכלית, נפשית ואף פיזית.
כבר במרץ 2020, עוד לפני שישראל נכנסה לסגר הראשון, התריע יו״ר ההסתדרות ארנון בר-דוד מפני ״יום כיפור כלכלי״. ״וזה אכן מה שקרה: התגובה הכלכלית של הממשלה הייתה איטית, המענקים איחרו להגיע והאוצר נקט בשיטות עבודה מיושנות״, מסכם בר-דוד. ״רק לאחר מכן התחילה התעשתות מסוימת, והזרימו כספים לאיפה שצריך (וגם לאיפה שלא צריך). בסופו של דבר, אפשר לומר שצלחנו את הקורונה במצב סביר, וזה קרה מפני שנכנסנו למגפה עם משק חזק. זה מה שהחזיק אותנו״.
אתה חושב שהתגובה הראשונית של הממשלה נבעה ממניעים פוליטיים?
״כן. זו הייתה תגובה פוליטית ולא מקצועית, הם לא הבינו בכלל את גודל האירוע. אבל בהסתכלות לאחור אני יכול לומר שאם היה גוף ממלכתי אחד ששימש כמגדלור בתוך הכאוס, זו הייתה ההסתדרות״.
והתדמית שלה דווקא הפוכה.
״דווקא בגלל זה אני שמח על התפקוד שלנו. היינו הגורם החכם והמאזן שמאפשר לממשלה את השקט לטפל באירוע - תחשבו מה היה קורה לו המדינה הייתה נכנסת למאבק מול העובדים בזמן שבחוץ יש משבר. המגזר הציבורי היה חייב להמשיך לעבוד כדי לתת שירות לציבור״.
דווקא לכן הוא נתפס בעיני הציבור כמגזר שבכלל לא נפגע בזמן הקורונה.
״בתחילת המשבר הוצאנו 70 אחוז מהמגזר הציבורי לחופשה כפויה, זה לא היה פשוט. לאט לאט, הסכם אחרי הסכם, הצלחנו לצאת מזה ולהחזיר את העובדים. כמובן שהיו סקטורים שנפגעו יותר וליבי איתם. תוך כדי תנועה חשבנו איך לעזור להם, וכך הקמנו את פורום העצמאים מבית ההסתדרות״.
דווקא עכשיו, כשהמדינה חוזרת לשגרה באופן מרשים, נוצר מצב אבסורדי - ישנם אזרחים שמעדיפים להמשיך לקבל את הכסף מהחל״ת במקום לצאת לעבוד. ״זו הייתה טעות להמשיך את החל״ת עד יוני״, חורץ בר-דוד. ״לכל אורך הדרך אמרתי שהחל״ת היה פוליטי - מישהו תכנן מסע בחירות, זו הסיבה שלא נתנו את החל״ת רק עד דצמבר או ינואר ואז עשו הערכת מצב מחודשת. ועכשיו עוד מדברים בכלל על להאריך את החל״ת עוד יותר - זו פשוט שערורייה״.
מדברים גם על לקצץ את השכר של המגזר הציבורי כדי להתמודד עם הגירעון.
״זה לא הפתרון. להפך, צריך דווקא לחזק את המגזר הציבורי. מה שהציל אותנו מהקורונה זה מערכות הבריאות המתקדמות שלנו, ולכן לא צריך לקצץ בהן אלא להפך, להמשיך לפתח אותן: לבנות עוד בתי חולים, לקצר את התורים״.
מה הציפיות שלך מהממשלה החדשה מבחינה כלכלית?
״אני מצפה משר האוצר לחשיבה לטווח ארוך ולפעולה מושכלת. צריך לעזור למגזר הפרטי להשתקם, לא לשחרר כספים למי שלא צריך, ולבנות תקציב נכון ומאוזן. מבחינת ההסתדרות, אני מצפה שאם רוצים משהו מאתנו - ידברו איתנו, לא פשוט ינחיתו עלינו דברים. אני מצפה לדו שיח ולאחריות, צריך שיהיה פרטנר״.
ואם זה לא יקרה?
״גם עכשיו זה לא קורה, ואנחנו ממשיכים לעבוד. תמיד יש עבודה שוטפת: הסכמי רפורמה בנמלי חיפה ואשדוד, ברכבת ישראל, בחברת חשמל, במקורות. תמיד מנסים לגרור את ההסתדרות לדיבור על שביתה. אני כבר שבתי מספיק ימים בחיי. אם יגררו אותנו לשם, אנחנו יודעים איך לעשות את זה - אבל פנינו להידברות. יש פה מדינה לנהל, וכולנו רוצים להחזיר את המשק הישראלי לפעולה במלוא העוצמה״.
מלחמה יומיומית על מקומות העבודה
במסגרת הוועידה נערך פאנל מיוחד עם יושבי הראש של הוועדים הגדולים במשק - וגם מדבריהם עולה תמונת מצב לא פשוטה. ״התחלנו את המשבר עם 170 אלף דורשי עבודה, ובשיאו הגענו למיליון ומאתיים אלף״, אומר עופר לוי, יו״ר ועד עובדי שירות התעסוקה. ״במדינות ה-OECD היחס בין נותני שירות למקבלי שירות הוא 1 ל-50; בישראל הוא 1 ל-5,000. כל מי שאיבד את עבודתו בקורונה, לא משנה כמה השתכר - מבחינתו, חרב עליו עולמו. וכל אחד כזה רואה בך את נציג המדינה, וככה אתה צריך לחזור למיליון איש, להסביר ולסייע. במהלך הסגרים היו לא מעט אנשים שבאו ודפקו לנו על הדלתות, פיזית. ההנחיות היו לא לפתוח להם, אבל הפרנו את ההנחיות כי אי אפשר לא לעזור לאנשים האלה״. לדבריו של לוי, הדיבור על אנשים שהתמכרו לחל״ת ומסרבים לצאת לעבוד הוא מופרז: ״מרבית דורשי העבודה היו שמחים לחזור לעבוד. פגשתי לא מעט מעסיקים שפשוט לא הצליחו למצוא עובדים, ואלו אותם מעסיקים שנתקלו בקושי לגייס עובדים גם לפני הקורונה״.
בעוד עסקים מסוימים עמדו על סף קריסה, מקומות עבודה אחרים דווקא חוו עומס בלתי רגיל. דואר ישראל, למשל, עבר מקצב חלוקה של 300 אלף חבילות ביום, לקצב של 400 אלף חבילות ביום. שמעון פרג׳ון, יו"ר ועד עובדי דואר ישראל, לא מתרגש מהתדמית האיטית והעצלה שיצאה לדואר: ״אנחנו מגיעים לכל נקודה במדינה, ובקורונה התגייסנו לעבודה כמו למילואים. האזרחים מצביעים ברגליים בכך שהם ממשיכים להזמין חבילות דרך הדואר: בכל יום פוקדים את יחידות הדואר למעלה ממאה אלף אזרחים, וכמות ההזדמנות רק עולה משנה לשנה. זה אומר שהעם מקבל את השירות ואוהב אותו״.
חברה נוספת שעבדה במרץ בזמן הקורונה היא התעשייה האווירית. התדמית שיצאה לעובדי התעשייה האווירית היא של עובדים מפונקים ומתוגמלים. יאיר כץ, יו“ר ועד עובדי התעשייה האווירית, מצהיר: ״מדובר בחברת ההייטק הגדולה בישראל, ולא צריך להתבייש בתנאים שהעובדים שלנו מקבלים. אנחנו לא חברה של המגזר הציבורי פר אקסלנס: אנחנו גם חברה עסקית תחרותית, שמתמודדת מול חברות תעופה אחרות. גם אנחנו התמודדנו בקורונה עם הרבה חוסר ודאות, ועשינו מה שיכולנו כדי לעזור לעובדים שלנו ולמדינה. לפי דרישה של משרד הבריאות, הסבנו קו הרכבה של טילים לקו הרכבה של מכונות הנשמה, והסבנו מטוסי נוסעים למטוסי מטען כדי לסייע לדואר״.
ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, מדגישה עד כמה עובדי המגזר הציבורי נתנו את כל כולו כדי לעזור לציבור בתקופה הקשה שעברה על כולנו. ״הגענו לתת ספיקה עוד לפני הקורונה - לכל עובדת סוציאלית היו בין 300 ל-500 מטופלים. ואז הפניות עלו בעשרות אחוזים, ובתחומים מסוימים, כמו אלימות במשפחה, גם במאות אחוזים״, היא מספרת. ״בסגר הראשון המדינה החליטה להוציא בין 50-70 אחוז מהעובדות הסוציאליות לחופשה כפויה, ואנחנו נאלצנו להילחם כדי שיאפשרו לנו לעבוד ולהתייצב לצד האוכלוסייה ברגעיה הקשים ביותר״.
העובדים הסוציאליים היו הסקטור היחיד שיצא למאבק נחוש בממשלה, ששיאו שביתה בת שבועיים וחצי. ״יש לנו פרטנר במשרד האוצר רק כי נלחמנו קשה״, אומרת חרמוני. ״אבל למה צריך לשבות כדי שעובדים ירוויחו שכר נורמלי ושמשרות יוכלו להתמלא? גם עם כל השנה שעברה עלינו, הממשלה לא קיבלה החלטה ללכת עד הסוף עם רשת הביטחון החברתית, ועכשיו עוד מדברים על קיצוצים. אין מצב שניתן לזה לקרות. אומרים שעובדי המגזר הציבורי לא נכנסים מתחת לאלונקה, אבל אנחנו מתחת לאלונקה כל הזמן. אנחנו לא רק החוסן של המדינה, אנחנו המדינה״.
את הדברים הקשים ביותר בוועידה אמרה איילת גושן, חוקרת מחוזית של מחוז ת"א, אגף חקירות ילדים וחקירות מיוחדות מטעם משרד הרווחה: ״לא רק שמספר מקרי האלימות גדל בשנה האחרונה, אלא שגם האופי שלהם החריף. הכול נחשף רק עכשיו, ולדעתי זה רק ילך ויגדל. רק כדי שתבינו במה מדובר: חוקר ילדים צריך לגשת לבית הספר ללא ידיעת ההורים, להוציא לשיחה ילד שלא מכיר אותו, לשבת עם מצלמה קטנה, להציג את עצמו כעובד סוציאלי ולשמוע את סיפור הפגיעה. החוקרים מבצעים שתיים ושלוש חקירות ביום, ומטפלים במקרים של אונס קטינים, אלימות קשה, חבלות, ילדים שניסו להתאבד, שהגיעו למשטרה ואמרו שהם לא יכולים לחזור הביתה״. גושן מספרת כי העומס הרגשי הקשה גורר עזיבה של חוקרים, והסיוע הנפשי שהם מקבלים עתיד להיפסק בגלל ענייני תקציב. אבל בסופו של יום, הדבר שהכי חשוב לה הוא הילדים. ״היה ילד שהגענו אליו אחרי כל הסגרים והבידוד, והוא הסתכל עליי בעיניים מיואשות ואמר: למה באת רק עכשיו?״, היא מספרת, והאולפן כולו משתתק. ״אני רוצה להגיע לכל ילד שנפגע לא חודש אחרי, אלא באותו רגע״.