"אנחנו עוסקים לא רק בחינוך אלא בעיקר בנתינה וזהו תחום שאין לו גבול ואין לו סוף", אומר החתן פרס ישראל, הרב יצחק דוד גרוסמן, נשיא מוסדות "מגדל אור" והעומד בראש "מפעלות הרב גרוסמן". לרגל ציון חמישה עשורים של פעילויות חסד וחינוך, שמהבולטות שבהן היא סיוע לבני נוער וילדים בסיכון, התיישבנו לשוחח עם הרב גרוסמן על עשייה חברתית פורצת גבולות ומגזרים וסוד המוטיבציה שלו שמחלחלת הלאה למאות עובדים ואלפי תלמידים.
"הצלחה היא תוצאה של עשייה מתוך מסירות למשימה. עזרה לזולת הפכה להיות משימת חיי", אומר לנו הרב גרוסמן בראיון חגיגי לרגל ציון העשור החמישי לפעילות החינוכית והחברתית הענפה שלו במסגרת “מגדל אור” – רשת מוסדות חינוך שהרב הקים ועומד בראשה. "מגדל אור מחנכת ילדים ובני נוער שהגיעו מרקע קשה - חלקם יתומים, חלקם מנותקים מהוריהם מסיבות כאלה ואחרות, וחלקם פשוט לא מסתדרים באף מסגרת חינוכית אחרת ומתדרדרים למקומות אפלים.
מה סוד ההצלחה של העשייה שלך ב-"מגדל אור"?
"ככל שאתה עקבי ומסור למשימה אתה זוכה להצלחה. אנחנו מגדלים את הילדים בעמותת 'מגדל אור' כאילו היו ילדים שלנו. כשאנו רואים אותם מתפתחים, צומחים ושמחים - זו גם ההצלחה שלנו. כל ילד כזה שמתגייס לצבא, תורם למדינה, לומד, עובד ומקים בית בישראל, מביא לנו נחת ותחושה שהצלחנו. יש לנו בוגרים שהם רופאים, מחנכים, רבנים, עורכי דין ועוד - כל אחד מצליח בתחומו. הסיפוק הכי גדול שאדם יכול לקבל הוא לראות את הילדים שלו גדלים לתפארת".
לדברי הרב גרוסמן, המשותף לכל התלמידים והבוגרים של מסגרות החינוך שבראשותו, הוא שהם מכירים בחשיבות של תרומה חזרה לחברה. "זוהי בעצם כל ההצלחה. הבוגרים שלנו הופכים לאזרחים מועילים ופרודוקטיביים וממלאים תפקידים בכל מעגלי החיים בישראל. אנחנו לא מעניקים רק חינוך אלא נותנים לילדים הללו כלים, איך לחיות בכבוד ולהחיות גם אחרים.
"80% מהבוגרים שלנו, חוזרים לחנך במוסדות החינוך שהקמנו. זו עבודה קשה - עובדים יום ולילה, 24 שעות כולל שבתות וחגים, אך הם חשים שהם שותפים בעשייה שכולה הצלת נפשות וזו תמורה עצומה.
"את אותה שליחות אני רואה גם בקרב התלמידים שלנו. הם מקבלים אצלנו הכל, כל מה שילד צריך פיזית ורגשית, אבל אנחנו דואגים לחנך אותם לדעת גם לתת ולא רק לקבל".
"נערים שמעולם לא שמעו את המושגים 'צו ראשון', 'גיוס' ו'שירות'"
אחת מהדוגמאות לאותה נתינה חזרה היא פרויקט שיזמו תלמידי "מגדל אור" לפני 20 שנה, לאיסוף מוצרי מזון עבור ילדים שאין באפשרותם לחגוג את חג הפסח כהלכתו. הפרויקט שהחל מחלוקת 500 חבילות מזון הפך למפעל ארצי שנקרא "חג שבע לילדים", במסגרתו תלמידי מגדל אור מחלקים עשרות אלפי חבילות מזון לילדים ממשפחות מצוקה במהלך החגים.
"דוגמה נוספת לנתינה חזרה מגיעה מבוגרי כפר הנוער שלנו 'זוהרים', אשר גדלו כנערים חרדים ולא מצאו את מקומם במסגרות החינוך המקובלות", אומר הרב גרוסמן. "מדובר בבני נוער שנפלטו מכל מסגרת, מהקהילה ומהמשפחה, וחלקם אימץ את הרחוב כבית. אלה נערים שמעולם לא שמעו את המושגים 'צו ראשון', 'גיוס' ו'שירות'. הנתונים מראים ש-91% מהם מתגייסים לשירות קרבי בצה"ל. זה דבר מדהים כשמדובר בילדים שגדלו בלי שראו אח גדול או דוד במדים. בכל הרדיוס החברתי שלהם, הם לא מכירים אף אחד ששירת בצבא ואין להם מודל כזה ללכת בעקבותיו. הם לא רוצים סתם להתגייס אלא לשרת בשייטת, קורס טיס, וסיירות - במקומות הטובים ביותר".
"חונכתי לאהוב את האדם באשר הוא"
הסיפור של הרב גרוסמן מוכר להרבה ישראלים ועדיין לא מפסיק להפתיע ולעורר השראה. מי שגדל בדירת 70 מ"ר במאה שערים בירושלים עם 9 אחים ואחיות, מעיד שספג את ערכי העזרה לזולת וקבלת האחר מהוריו. "להוריי היה לב רחב והבית שלנו תמיד היה פתוח לכל אדם בשעת צרה או בעיה. בילדותי, אבי, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, שהיה מגדולי ישראל, הביא הביתה 12 ילדים שלא היה להם מקום לישון בו. המשמעות הייתה שישנתי במיטה אחת עם עוד שני ילדים אבל הרווחתי שיעור על מסירות ונתינה. חונכתי לאהוב את האדם באשר הוא ולהושיט יד לכל אדם הזקוק לעזרה. מבחינתי, אוכלוסיות מוחלשות זקוקות לעזרה ומשימת חיי היא להעניק להן אותה".
הרגע בו החליט הרב גרוסמן לעקור מירושלים בשנות ה-70 ולעבור למגדל העמק – עיר מוכת פשע במצב סוציואקונומי קשה באותם ימים – מזכיר סצנה בסרט הוליוודי.
"לאחר מלחמת ששת הימים הייתה בארץ תחושת גאולה ואני עצמי חשתי התעוררות גדולה" מספר הרב גרוסמן. "חשבתי שהדרך הנכונה עבורי להודות לקב"ה על הנס שקרה היא לעזור לעם ישראל ולהתנדב במקום שצריכים אותי למשך שנה. עליתי לאדמו"ר מלעלוב ושיתפתי אותו במחשבותיי והוא אמר לי: 'תראה מה אתה יכול לעשות במגדל העמק'. אני, שגדלתי בשכונת מאה שערים הסגורה, מעולם לא שמעתי על מקום שכזה אך הרבי אמר וכך עשיתי.
"כשהגעתי למגדל העמק הייתי צעיר ונאיבי. שאלתי את התושבים 'איפה הנוער?' אמרו לי 'בדיסקוטקים'. את המילה 'דיסקוטק' לא שמעתי בחיים. חשבתי שזה שם של ישיבה. נכנסתי לאחד הדיסקוטקים בעיר וראיתי עשן, אורות, וחבר'ה רוקדים, משחקים קלפים וחוגגים. הם ראו אותי ובהתחלה לא הבינו מה עושה חרדי, לבוש שחור, עם זקן ארוך במקום כזה. חשבו שמישהו נפטר ואני מחפש להשלים מניין.
"אמרתי להם שבאתי לגור איתם, להיות איתם, לדבר איתם. רקדנו ושרנו ומהר מאד נוצר חיבור בינינו והפכנו לחברים. אותם צעירים כינו אותי בימים ההם 'רב הדיסקוטקים'. מהר מאוד הבית שלי הפך ל'דיסקוטק' והם היו באים אליי".
מה הם מצאו אצלך?
"הם מצאו אצלי אוזן קשבת ומקום לפרוק בו את הבעיות ואני ניסיתי לעזור ולחזק אותם. אלה היו חבר'ה צעירים שמסוגלים לעשות דברים נוראיים אבל ברגע שהם הרגישו שאני מקבל אותם כפי שהם ושהם זוכים ממני לאהבה וכבוד, התעורר אצלם איזשהו אור פנימי.
"בפרשת ניצבים כתוב: 'אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ'. הרבי מויז'ניץ אמר "אם אתה במקום נידך, בקצה השמיים יש נקודת אור ולשם ייקח אותך ה'. צריך להסתכל על הטוב שבאדם ולהעצים את נקודת האור הזו וזה מה שעשיתי עם החבר'ה האלה".
האם נתקלת בחשדנות ובסיטואציות קשות בתחילת הדרך? לא חששת להתקרב לחלק מאותם נערים שעסקו בפשע או בסמים?
"תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק נפתחת במשפט 'תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם'. בכל אדם יש נפש טהורה ועלינו לראות את הטוב שבאדם ולא לחפש את הרע. המשימה שלי היא לחזק את האדם במקום האפל שבו הוא נמצא. אני מפיח בו תקווה ומראה לו את הדרך לשנות, להשתנות ולתקן. אינני שופט אף אדם.
"בשנים הראשונות במגדל העמק הבנתי עד כמה חסרה לצעירים האלה אהבה. הם פשוט הסתבכו בצורה איומה, כי לא היה להם החינוך הנכון. הם מעולם לא קיבלו חום ואהבה בילדותם, לא היה מי שיכוון אותם, מי שיאיר להם את המקום החשוך בו הם שרויים. כשישבתי איתם ראיתי לפניי אנשים עם נשמות טובות ולב טוב, אמרתי לעצמי שבע"ה אני אקים מוסד חינוכי לילדים הזקוקים לנשיקה, לילדים שלא זוכים לחינוך הנכון ושאינם מקבלים אהבה. כך נולד הרעיון להקים את מוסדות החינוך 'מגדל אור' והתכנית להשתקע בעיר לשנה הפכה למפעל חיים".
"אם אלך ואעשה למען עצמי, מי ידאג לאלפי הילדים שלי?"
הפרויקט שהתחיל בשנת 1972 עם 18 תלמידים שלמדו בקראוון ישן, צמח וגדל לרשת מוסדות חינוך ענפה המעניקה מסגרת חינוכית - מגני ילדים ומעונות יום ועד לתיכונים ומכללות. לרב גרוסמן הוענק פרס ישראל על תרומתו לחברה ולמדינה בשנת 2004 ועיטור נשיא מדינת ישראל בשנת 2014. ברבות השנים קיבל מגוון הצעות והזדמנויות להתמנות לתפקידים ציבוריים בכירים, ביניהם הרב הראשי לישראל, ולכולם סרב.
"יכולתי להיות הרב הראשי לישראל וזה כבוד אדיר בשבילי" הוא אומר, "אבל אם אלך ואעשה לעצמי, מי ידאג לאלפי הילדים שלי? לכל אדם יש תפקיד בחיים והתפקיד שלי הוא לעזור לאחרים, לעזור לכל אדם הזקוק ליד מושטת. אם הייתי נענה להצעות הללו לא הייתי יכול להמשיך לעשות למענם.
"המטרה שלי היא להעצים את השכבות החלשות כדי שיוכלו להשתלב בחברה הישראלית בהצלחה. הצלחה שלהם והוצאתם ממעגל המצוקה רק יחזקו את החברה וכולנו נרוויח מכך".
הקמת את כפר הנוער "זוהרים" עבור בני נוער נושר בציבור החרדי. מדוע בחרת לעסוק בתחום שרבים מתנערים ממנו ואילו אלטרנטיבות אתה מאמין שצריך להציע למי שלא מסתדר בחיי ישיבה?
"תופעת הנוער הנושר היא בעיה מטרידה ועצובה. מדובר בנערים שגדלו בקהילה החרדית אבל לא מצאו את המקום שלהם במסגרות החינוך המקובלות. ברגע שהם עוזבים את המסגרת החינוכית החרדית הם נדחים מהקהילה והמשפחה לא רוצה אותם. אין להם לאן לפנות והם הופכים את הרחוב לבית שלהם. אתה מוצא אותם ברחובות ירושלים, בית שמש, היכן שיש ציבור חרדי.
"הבעיה עם הנוער הזה היא שמחד, הם נדחים על ידי הציבור החרדי ומנגד הם לא מכירים מה זה להיות חילוני. אין להם סביבה שמבינה אותם חוץ מהם עצמם. הם מתקבצים ב'זולות' וישנים בבניינים ישנים, בגני שעשועים, ומשם ההתדרדרות מהירה.
"נער שחי כל חייו על פי כללי התורה ועכשיו עוזב את הדת, בתפיסה שלו הוא גם עוזב את דרכי המוסר והערכים שמקנה התורה. הוא יכול לעשות 'מה שבא לו'. פה הבעיה האמיתית ולכן ההתדרדרות שלהם הרבה יותר קיצונית ומדאיגה".
איך נוצר הרעיון לפנות גם לבני נוער בסיכון מהקהילה החרדית?
"פנו אליי עסקנים חרדים, שאמרו לי שגם בציבור החרדי יש נערים שזקוקים לעזרה. נסעתי לכיכר החתולות לראות בעיניי. קניתי פיצות ובירות וישבתי איתם. הם סיפרו לי על המצב שלהם והחלטתי שאני חייב לעשות משהו. הבטחתי להם מקום שיוכלו להקים בו בית לעצמם. הגיעו קבוצה של נערים ובמשך שמונה חודשים הם בנו מבני עץ מרשימים ופינות ישיבה - הכל במו ידם. הבנתי שהנערים האלה צריכים לבטא את עצמם ולבנות את החיים שלהם מחדש.
"כפר זוהרים נמצא בעמק האלה, מוקף בכרמים, שדות וחורשות וצופה אל נוף ירוק השובה את הלב ומרחיב את הנשמה. זהו כפר נוער חקלאי והתלמידים לוקחים חלק פעיל בטיפוחו. הם עובדים בכרמים, בחממות, רוכבים על סוסים בחוות הסוסים הטיפולית, מגדלים עזים וממשיכים לבנות את המקום. כל מחזור משאיר את חותמו ויש לו יד בהתפתחות של המקום. אנחנו נותנים להם להיות המנהיגים של עצמם. וזה עובד. התוצאות מדהימות.
"הם מסיימים את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה, מתגייסים לשירות בצה"ל ופשוט הופכים לאזרחים לתפארת. אנחנו רואים הצלחה נפלאה עם הנערים האלה. לחשוב שהם הגיעו בלי ידע במתמטיקה או אזרחות, ובזמן קצר לומדים הכל ומסיימים עם בגרות, זה דבר גדול. לדעת שמעולם לא חשבו על שירות בצבא והיום הם מלאי מוטיבציה להתגייס לתפקידים הכי קרביים - זה נס שהוא למעשה עבודה קשה של הצוות ושל הנערים עצמם".
מה עם הקשר עם המשפחות של אותם נערים?
"המשימה החשובה שלנו בכפר 'זוהרים' היא להחזיר את הנערים האלה הביתה. להחזיר אותם למשפחה. אנחנו לא מטפלים רק בנערים אלא במשפחה כולה. ההצלחה הגדולה באמת היא לראות את המשפחות והנערים האלה מתאחדים מחדש, לומדים לקבל אחד את השני ולהיות שוב יחד".
אתה דוגל בדרך של סובלנות ואהבה. איך היהדות יכולה לסייע בקרוב לבבות בין מגזרים שונים, ובשיקום אוכלוסיות קשות?
"התורה מצווה עלינו 'ואהבתך לרעך כמוך' ורבי עקיבא אמר 'זה כלל גדול בתורה', זו התורה כולה. כל הבסיס של היהדות מושתת על אהבת אדם ודאגה איש לרעהו. אדם צריך לדעת שהוא לא חי רק לעצמו אלא יש לו אחריות על כולנו.
"היהדות לא מבדילה בין מגזרים ודעות, אין ספרדי, אשכנזי, אין ימין או שמאל, כולם חלק אלוקי וכולנו כאחד – 'ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד'.
"ישנם ארגונים רבים, שלא בהכרח אנשים מזהים כארגונים חרדים, שפועלים במסירות נפש למען אזרחי ישראל. יד שרה, עזר מציון, חג שבע לילדים, הרב פירר, ידידים, איחוד הצלה ועוד. המון חסד שנעשה בשביל כולם. הערבות ההדדית שיש בעם ישראל היא הביטוי לאהבת האדם שיש ביהדות. אני לא מכיר עוד עם שמתגייס האחד בשביל השני כמו עם ישראל".
בשנת 2004, זכית בפרס ישראל על תרומתך לחברה ולמדינה ובשנת 2008 הדלקת משואה. כיצד אתה רואה את החיבור בין החברה החילונית לחברה החרדית ואיך היית מעוניין שיפעלו יחד?
"האמת היא שאני לא מרגיש שיש חילוני ודתי. אצלי כולם נפש טהורה. אני אומר שעד היום לא פגשתי חילוני. כשאני רואה אדם שקוראים לו 'חילוני', אני ניגש אליו ואני מגלה שהוא בכלל לא חילוני. אני רואה אצלו את האור האלוקי.
"במלחמת לבנון השנייה הבאתי 700 צנחנים שהיו תקועים בהאנגר, שיבואו להתאכסן אצלנו ב'מגדל אור' עד שיעלו ללבנון. אחד החיילים דאג להביא ספר תורה. שאלתי מי רוצה לכתוב אות בספר תורה? לא היה אחד שהיה מוכן לוותר על כתיבת אות. כולם התחברו.
"יש המון הסתה וחוסר הבנה בין שני העולמות. הדרך להתחבר יחד היא לדעת לדבר האחד עם השני וכשמדברים, אין חילוני ואין דתי. יש אנשים ובין אנשים צריך להיות שיח מכבד. אני לא פועל מתוך אינטרס אישי או פוליטי אלא בא במטרה לעשות טוב לאחר, לפעול ולעזור, לטפל ולאהוב. המטרה שלי היא לאהוב את האדם ולעזור לו וכשזה מה שמניע אותי, לאנשים קל להתחבר אליי. עשיית הטוב היא דבר שמגשר על שונות.
"ל-'מגדל אור' יש שותפים רבים המסייעים לנו להמשיך לפעול והם כל כך שונים האחד מהשני, חילונים, דתיים, שמאלנים, ימניים, אשכנזים, ספרדים - כשלכולם יש מטרה משותפת, כל ההגדרות האלה כבר לא קיימות".
איזה מחיר אישי שילמת על הפיכה לאבא מאמץ של אלפי ילדים?
"את המחיר האישי שילמה המשפחה שלי, הילדים ואשתי הרבנית אסתר. תמיד הייתי עסוק בטיפול בבעיות של אחרים, אבל הם לא ראו את זה ככה. הם תמכו ונתנו לי לפעול ולעשות גם אם זה גובה מחיר. משימת חיי הפכה להיות שליחות של כל המשפחה וכולם נרתמים למען המטרה החשובה ביותר והיא הצלת נפשות. 'כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו'. זו משימה שמחברת את כולנו.
"אנשים אולי מכירים אותי אבל כדי להגשים את החזון שלי הייתי צריך את העזרה של הרבנית. רק ביחד הצלחתי להגשים ולהקים את 'מגדל אור'. הייתי נוסע לחו"ל לגייס תרומות, מינימום לשלושה חודשים, והרבנית הייתה אחראית על הכל, יושבת באספות מורים ואספות הנהלה, דואגת לבגדים, אוכל, לכל הצרכים של הילדים. אני הייתי המנהל החינוכי אבל היא זו שגרמה להכל לפעול. גם הילדים שלי לוקחים חלק בפעילות של 'מגדל אור' והיום גם הנכדים משתלבים. זה נחת לראות אותם מקדישים את עצמם לעשות טוב לאחרים".
אילו תוכניות אתה מתכנן לעתיד?
"המדינה מפרסמת כל שנה דו"ח של הביטוח הלאומי, דו"ח העוני, ולפיו ישנם בארץ יותר מ-800,000 ילדים רעבים. זה לא נתפס הנתון הזה. אני יודע שיש לנו עוד הרבה עבודה והמשימה לא נגמרת. ישנם מאות אלפי ילדים ובני נוער שמחכים וזקוקים למקום לגדול בו באהבה. המטרה שלנו היא להרחיב את הפעילות ולהקים עוד ועוד מוסדות בהם יוכלו למצוא בית חם. נמשיך בתנופת הבנייה ונוסיף עוד בתי ספר, כיתות, פנימיות, אולמות ספורט, מעבדות ומתקנים, שיעניקו לילדים את התנאים הכי טובים לגדול ולהתפתח.
"בתקופה האחרונה אנחנו שומעים על מקרי אלימות רבים, בני נוער שמעורבים בדברים איומים. זו תוצאה של שעמום ובעיקר חוסר הכוונה. הם מסתובבים ברחובות, בגני השעשועים חסרי מעש. חסרה להם המסגרת.
"יש לנו תנועת נוער 'אור ישראלי' שיש לה סניפים בכל רחבי הארץ. כ-7,000 חניכים של התנועה מגיעים אלינו לסניפים לפעילות וללמידה, מקבלים ערכים ולומדים ש'דרך ארץ קדמה לתורה'. הם לא מוגדרים בסיכון, הם באים מבתים טובים, חבר'ה נהדרים אבל במקום שיסתובבו ברחובות בשעות אחה"צ, הם באים אלינו, מכירים חברים, מקבלים עזרה בשיעורים, משחקים, יוצאים לטיולים. בע"ה, שנזכה לראות את כל הילדים שלנו שמחים וגדלים".