גרעין צבר: הסיפור המרגש על החיילים הבודדים שהפכו למשפחה

יונה לזר (28) הגיעה לקיבוץ מעוז חיים, היישר מוויניפג, קנדה. לדבריה, גדלה בסוג של בועה של הקהילה היהודית הקטנה בעיר.

"ההורים שלי הם יהודים קנדים. בסופי שבוע היינו הולכים לבית כנסת, למדנו בבית ספר יהודי ובחופשים היינו במחנה קיץ יהודי ולמדנו על ציונות. הבנו שישראל היא המדינה של כל היהודים בעולם והבית שלנו".

כבר מהביקור הראשון בארץ, בגיל 12, יונה הבינה שהיא רוצה לחזור לפה. "בגיל 16 למדתי כמה חודשים בתיכון בקרית שמונה בתוכנית חילופי סטודנטים. עבר לי בראש שאם ישראל היא הבית שלי, אני גם חייבת לתת מעצמי. התחלתי לחפש דרכים שיאפשרו לי להתגייס ומצאתי את גרעין צבר דרך הצופים".

גרעין צבר הוא תוכנית ליהודים או בני ישראלים השוהים בחו”ל ובוחרים לחזור או לעבור לחיות בארץ, על מנת לשרת שירות מלא ומשמעותי בצה”ל. חברי הגרעין נקלטים על ידי תנועת הצופים, ועוברים להתגורר בקיבוץ או במרכז "כפר צבר" ברעננה. היישוב הקולט משמש להם בית חם, תומך ועיקרי החל מהגעתם ארצה, דרך שירותם הצבאי ועד לשחרורם מהצבא, וגם לאחר מכן. במסגרת התוכנית, כ-400 עולים צעירים מגיעים מדי שנה להתגייס כחיילים בודדים.

"ההורים שלי ראו שאני לא סתם זורקת את עצמי למים העמוקים. יש הכנות לפני, קבוצה שמלווה והרבה תמיכה", מסבירה יונה. "יחד עם זאת, בגרעין עוזרים למי שרוצה להתגייס אבל לא דוחפים אותך להתגייס.

"נסעתי לסמינרים של הגרעין בארה"ב ועברתי הכנה חברתית ורגשית. הכרתי את הקבוצה ולמדנו על התרבות הישראלית, על מקומות בארץ ועל המשמעות של כל תפקיד בצבא ודרך הפעולה שלו".

לאן הגיע גרעין צבר שלכם?
"הגרעין שלנו הגיע לקיבוץ מעוז חיים, קרוב לבית שאן. הייתה לנו אם בית שהייתה אוזן קשבת ומקור לתמיכה ולתחושת חמימות, רכזת שאחראית על כל פעילויות הגרעין. ומועדון מסודר ומלא מצרכים. בפרק זמן של 3 חודשים של קליטה עברנו את כל תהליך הגיוס, כולל צו ראשון, מיונים, מנילה ושיבוץ לתפקיד. אם צריך, הולכים גם לאולפן. כשהגענו לצבא היו לנו גם מדריכות שמלוות את הגרעין".

יונה שירתה כמדריכת סימולטורים בשריון בבסיס שיזפון, תפקיד שלדבריה, מאוד אהבה ושיפר לה את העברית משמעותית. איתה בצוות היו עוד 4 עולות חדשות מתוכן אחת מהגרעין שלה. "היה לנו כיף כי היינו הולכות וחוזרות מהצבא יחד. בתור חיילת בודדה קיבלתי חופשה נוספת פעם בשנה לבקר את המשפחה. כשהמשפחה באה לארץ הם קיבלו סיור מלא בבסיס וראו את הטנקים".

אחרי עשור בארץ, איך את מרגישה כאן?
"הכי טבעי. אני מרגישה הכי ישראלית בעולם. כשאני רואה צעירים בני 18 שעושים עלייה אני חושבת 'איזה אמיצים אתם'. אבל גם אני הייתי במקומם וחלק מהאומץ שלי היה כי הייתי בת 17 כשהגעתי. אי אפשר אפילו לתאר כמה גרעין צבר עזר לי כי לא היינו לבד לרגע בתהליך – עד לרמה של הסברים על מה לשים בתיק בבקו"ם. חזרנו בשבתות ל-18 חברים ולקיבוץ חם ולא לדירה ריקה. אחרי השחרור חצי מהגרעין עבר להרצליה ועדיין יש לנו אחד את השני".

מעל 85 אחוז מהחניכים של גרעין צבר נשארים בארץ (בתקופה של 5 שנים מיום השחרור). בנוסף, מעל 20 אחוזים מהמשפחות של החניכים עולות לארץ, בעקבות הילדים שלהם.

במקרה של יונה, אחותה הגיעה בעקבותיה לגרעין צבר ועשתה עלייה. כיום שתיהן חיות בארץ. ההורים נותרו בקנדה עם שני אחים נוספים ומתכננים להעביר את החורפים בישראל לאחר היציאה לפנסיה. האיחוד הקרוב בין כולם יקרה בחתונה של יונה עם בן זוגה אלירן, בחודש הבא.

"חשבתי שאכיר בן לעולים חדשים, כדי שיהיה מקור לחיבור. זה לא מה שקרה. בן הזוג שלי גדל בטבריה במשפחה חרדית ממוצא מרוקאי. אנחנו מצליחים לגשר על פערי תרבות כמו סביב המשפט הכ"כ ישראלי 'יהיה בסדר', שאנחנו רואים אותו בצורה שונה.

"בסופו של דבר, לא הייתי משנה כלום. גרעין צבר היה אחלה חוויה. גם בעוד 50 שנה אני רואה את עצמי בארץ".

מעדיפים רקטה על אנטישמיות
אלונה (24) וסמואל (22) לרו עלו מצרפת והגיעו לגרעין צבר בקיבוץ סעד. השניים נישאו לפני כחצי שנה ומתגוררים כיום בשדרות. "אנחנו מעדיפים רקטה פעם בחודש מאשר לחוות את האנטישמיות בצרפת", אלונה מסבירה מראש את הבחירה.  

שניהם היו לוחמים בצבא - הוא בגולני, היא בחילוץ והצלה. המשפחה שלה לא תמכה בהתחלה בצעד ולדבריה, התמיכה של התכנית והקיבוץ היו משמעותיים במיוחד עבורה. 

אלונה: "אימא שלי היא ישראלית צברית ובכל חופש היינו באים לבקר את המשפחה בארץ. כנערה, רציתי לעלות לישראל ולא ידעתי איך. ניגשתי לסוכנות ושם הפנו אותי לגרעין צבר. רציתי להגיע לגרעין דתי ולכן הצטרפתי לגרעין שהיה ברובו מארה"ב, במקום הגרעין החילוני מאירופה, וסמואל גם היה שם.

"הגענו בהתחלה לסמינר הכנה בלוטון, אנגליה, כדי לראות אם אנחנו יכולים לחיות בקבוצה. עברנו גיבוש עם נציגים מהצבא שבאו להציג תפקידים צבאיים ולהבין מה הכיוון של כל אחד. אני ידעתי עברית מאימא שלי וסמואל בכלל לא. לא היה ביננו חיבור בהתחלה כי הוא קצת יותר קטן ממני בגיל אבל בארץ הכל קרה".

מה משך אותך לרעיון של גרעין צבר?
"אהבתי את הרעיון שדרך התוכנית יש עזרה בדיור, באוכל ולמעשה בהכל. להגיע בלי כלום זה מאוד קשה. היו לנו שתי רכזות מדהימות שדאגו לנו מ-א' ועד ת'. ברגע שיש געגוע למשפחה אתה ליד אנשים שעוברים בדיוק את אותו הדבר. המשפחות המארחות בקיבוץ הן כמו משפחה שנייה עבורנו. אנחנו עד היום בקשר עם אנשים מהגרעין".

איך המשפחות שלכם הגיבו לכניסה שלכם לגרעין צבר ולעלייה לארץ?
"ההורים של בעלי מאוד שמחו כי הוא מגיע מנורמנדי ושם אין קהילה יהודית מפותחת. אצלי היה יותר קשה כי אני בת יחידה ושירתי כלוחמת. היום הם מאוד שמחים וגאים בי ומגיעים לבקר. היה לי שירות מדהים עם סגל וחברים שהיו שם בשבילי לכל דבר. בצבא הבינו את מצבנו כחיילים בודדים ותמיד נתנו לנו לצאת לסידורים הכרחיים".

איך החיים בישראל ומה התוכניות שלכם לעתיד?
"דניאל מתכנן ללמוד מדעי המחשב במכללת ספיר ואני מתכננת ללמוד עבודה סוציאלית. אנחנו רוצים להמשיך לגור בשדרות, לקנות בית ולהקים משפחה. יכול להיות שההורים של בעלי יגיעו לפה אחרי הפנסיה אבל יש עוד הרבה זמן עד אז.

"בזכות גרעין צבר אנחנו נמצאים איפה שאנחנו היום. אין לי מילים כדי לתאר את החוויה הזאת, צריך לעבור אותה כדי להבין".

"המשפחה המאמצת מגרעין צבר היא המשפחה שלנו"
מימי (31) ודניאל (36) ברמן מדברים על משפחתם בטבעיות גמורה, מבלי לציין שזו המשפחה המאמצת שלהם בגרעין צבר איתה הם בקשר הדוק עד היום. דניאל הגיע ממינסוטה ומימי מורג'יניה, שניהם בילו בנעוריהם במחנה קיץ יהודי בארה"ב והשתתפו בתוכניות שהביאו אותם לישראל לזמן מוגבל בתקופת התיכון. האהבה לארץ ניצתה עוד לפני האהבה הזוגית.

דניאל: "הגעתי מבית יהודי רפורמי וכנער התחלתי להתעניין בזהות היהודית שלי ובארץ. ידעתי שאני הולך ללמוד באוניברסיטה בארה"ב אבל שאני גם מרגיש מאוד ציוני ומאוהב בארץ הזאת. עשיתי תואר במזרחנות באוניברסיטה בוושינגטון ובסיום הגעתי לארץ להתגייס דרך גרעין צבר".  

מימי: "אבא שלי הוא בן לניצולי שואה שנולד בארץ. אחרי שהמשפחה שלו עברה לארה"ב הוא התחתן עם אימא שלי, קתולית שעברה גיור אמריקאי. ההורים רצו שאמשיך לאוניברסיטה בארה"ב אבל אז גיליתי דרך חבר את גרעין צבר והבנתי שאני אוכל ללמוד עברית, להתגייס ולהתגייר בגיור אורתודוקסי דרך המסלול".

14 שנים לאחר הגיוס, חברי הגרעין עדיין מגובשים יחדיו
הם נפגשו בתחילה בסמינר צבר בארה"ב, שם עברו הכנות וגיבוש לקראת השירות הצבאי בארץ. בהמשך התאהבו, נישאו, הביאו 3 בנות לעולם והפכו לחברי קיבוץ טירת צבי - שם היה הגרעין המקורי שלהם. 14 שנים לאחר מכן, חברי הגרעין עדיין מגובשים יחדיו.

מימי: "השבוע היינו בחתונה של חבר גרעין. אני נסעתי עם הרכזת שלי ואם הבית מגרעין צבר, ולחתונה הגיעו 12 מתוך 16 חברים שהיו בגרעין המקורי. אין לנו משפחה ביולוגית בארץ. המשפחה המאמצת מהגרעין היא המשפחה שלנו. היום אני מלמדת את הבת של ההורים המאמצים שלנו לבגרות באנגלית. הנערה הזאת הייתה בת 4 כשהגענו".

עם השנים, דניאל הפך לחקלאי בטירת צבי, ומימי למרפאה בעיסוק. השניים מאמצים כיום שתי חיילות צבר צעירות בעצמם ומקיימים סדר פסח לחיילים בודדים מדי שנה.

דניאל: "שירתי כלוחם בגבעתי בגדוד שקד ומימי הייתה לוחמת באיסוף קרבי במכלול יותם. אחד מהקשיים שלנו בצבא היה לשבור את השיניים על העברית. יש לנו חברים שהגיעו לארץ לעבור גיוס באופן פרטני וזה הבדל של שמיים וארץ. בגרעין הייתה לנו מעטפת של תמיכה ואפשרות לעבד חוויות עם חברים שעוברים את אותו מסלול. זה מאוד חשוב".

מימי: "הסבתות בקיבוץ היו עושות לנו את הכביסה. היינו מגיעים מהצבא, זורקים את הדברים והולכים לאכול אצל המשפחה המאמצת. הרכזת של הגרעין הייתה מטפלת בבעיות שהיו עולות בצבא, משהו שקורה המון לחיילים בודדים".

איך אתם מרגישים ממרחק השנים לגבי העלייה לארץ?
דניאל: "הלב פה. אנחנו ציונים, מאמינים בעבודת האדמה והארץ ומרגישים פה בבית. אין לי מה לחפש בארה"ב. גם אם החיים קשים פה לפעמים הם לא חולפים על פניך סתם. כאן מרגישים משמעות".

מימי: "הבנות שלנו ישראליות. אנחנו עלינו כדי שהבנות שלנו לא יחוו את כאב הפרידה מהמשפחה כי ההורים שלהן פה. מרגש אותי שזכינו לחיות כאן ושאנחנו שייכים לסיפור של גרעין צבר".

רוצים להכיר קצת יותר לעומק את הפעילות של גרעין צבר? היכנסו