"דוד הסתכל עליי והבין שמשהו קורה. הוא פתח את הפלאפון וסימן לי שהוא עף מפה. הוא הבין שמקפיצים אותו בשבת. בתוך חמש דקות הוא לא היה בבית. הלכתי עם שקד למטבח, דוד יצא מהבית, ואני התחלתי לבכות. אמרתי לו שידבר איתי, והוא אמר שידבר בצאת השבת. אמרתי לו שהוא חי בסרט, ושהוא צריך לדווח לי מהדרך מה קורה איתו. הוא חזר ונתן לי חיבוק ונשיקה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". כך משחזרת ענת מאיר, אלמנתו של רס"ן (במיל') דוד מאיר ז"ל בן ה-31 שנפל בקרב בקיבוץ בארי, את הפרידה מבעלה.
ענת (30) ודוד מירושלים הקימו אך לאחרונה את הבית המשותף שלהם ותכננו את המשך חייהם המשותפים. עד לפני 7 באוקטובר היא הייתה קצינת משטרה, דוד עסק בנדל"ן, והשניים חיו את חייהם "בתחושה של הגשמת חלום". שקד, בנם, הגיח לאוויר העולם לפני כשנה. חלק גדול ממנה אביו כבר לא לצדו.
"ב-7 באוקטובר היינו בבית שלנו בשכונת נחלאות", מספרת ענת. "זה בא בסוף השבוע של סוכות, שהיה שבוע מדהים. פגשנו המון אנשים, ובדיעבד אני מבינה שדוד ממש נפרד מכל מעגלי החיים שלו. היינו עם המשפחה שלו, עם המשפחה שלי, עם החברים שלנו מהשכונה, מהיישוב ומהתיכון. העברנו את החג בירושלים, והוא אפילו רקד לראשונה עם שקד בבית הכנסת", היא אומרת.
"עשינו סעודה עם כמה זוגות חברים, הלכנו לישון, וישנו ממש טוב. אומנם שקד התעורר כמה פעמים בלילה, אבל הרשינו לעצמנו לקום מאוחר ולהשלים שעות בבוקר. ישנו עד אחרי 10:00, שזה מאוד לא אופייני לנו. בטח שלא כשיש מלחמה בחוץ ואזעקות. בשלב מסוים חבר דפק לנו בדלת. מתברר שהוא חשב שדוד הוקפץ, והוא רצה לראות מה שלומי. הפלאפון שלי צלצל, ועל הקו הייתה המפקדת שלי מהמשטרה. חשבתי שלא לענות, כי אני באמת כבר לא בתפקיד שדורש זמינות. אבל דוד אמר לענות, ופתאום, תוך כדי השיחה – הבנו שמשהו קורה".
ההצתה המאוחרת העניקה לדוד וענת, שהעידו עליהם כי הם ב"ירח דבש מתמשך", עוד קצת זמן משותף יחד, לפני שדוד הוקפץ לכיוון העוטף. "דוד עוד דיבר איתי כמה פעמים בדרך ליחידה, לא היה אכפת לי ששבת. הוא המשיך לענות לי להודעות, הוא ענה לי שהכל בסדר, אבל אני לא ידעתי איפה הוא בכלל. לא היה לי מושג שהוא בחזית. ב-18:00 הוא אמר לי שהוא בסדר, והייתי רגועה. הייתי בטוחה שהדברים נרגעו. לא ידעתי שלא הרבה זמן אחרי שהוא כתב לי שהוא בסדר, הוא נפל בקרב. מזעזע אותי שהייתי בבית של ההורים שלי ושתיתי קפה ולא ידעתי שהוא כבר לא בחיים", מספרת ענת בכאב.
דוד, ששירת בסדיר ובמילואים בסיירת מטכ"ל, הגיע מהר ליחידה והוקפץ דרומה. "הם הגיעו לכניסה לכפר עזה, העבירו כמה שעות בש"ג וקיבלו המון פצועים וגופות מתוך הקיבוץ, תוך כדי שטילים נופלים עליהם. היה לו ויכוח עם המפקד שלו, דוד אמר לו שחייבים להיכנס כדי להציל חיים. הוא לא פחד מכלום, באמת. שאלתי אותו כמה פעמים בחיים ממה הוא מפחד - כי הרגשתי שלא היה דבר כזה. המפקד שלו החליט שהם לא נכנסים, כי הוא לא מצליח ליצור קשר עם הכוחות בתוך הקיבוץ והוא רוצה להימנע מירי דו-צדדי. בסוף שלחו אותם לקיבוץ בארי, והם נכנסו לכמה שעות של לחימה בקיבוץ".
ענת משתפת בעדויות ששמעה מידין גלמן, חברו הטוב של דוד ליחידה, שנפצע קשה כשלחם לצדו באותם רגעים. גלמן התקשר אליה כמה שעות אחרי המקרה, מיד עם צאתו מניתוח. "הוא כבר היה בתוך לחימה והם ניסו להשתלט שם על אחד המבנים. הוא היה בכוח יחד עם ידין, וירו עליהם מתוך ספריית הקיבוץ, שהייתה שורצת מחבלים. הם נפלו על הרצפה שניהם, גררו עצמם מתחת למבנה, ושם שכבו 45 דקות. שניהם נפצעו, דוד באורח ממש קשה. לדעתי הוא היה בשוק כשירו בו. הוא היה הלוחם הכי טוב בצוות, והוא היה בשוק שזה קרה לו", היא מספרת על אותה שיחה.
"הפציעה של דוד הייתה פציעה שאי אפשר לשרוד איתה יותר מחמש דקות, אבל הוא נאחז בחיים", ממשיכה האלמנה, "בחוזק פיזי ומנטלי חריג מאוד. הוא כל הזמן היה בהכרה מלאה. הוא ביקש מידין שימסור לי מילים אחרונות, שיגיד שהוא אוהב אותי ואת הילד שלנו ושהוא מצטער. כל מי שפגש אותו בדרך דיבר על זה שהיה לדוד חיוך על הפנים לאורך כל היום. הוא לא ידע להתמסכן. גם בסיטואציה הזאת לא הבינו כמה חמור הוא נפצע, כי הוא לא הראה את זה. כשבאו לחלץ אותם היה לו חיוך קטן, וכשהוא עלה למסוק היה לו חיוך נוסף. כשהוא הגיע לסורוקה קבעו את המוות בבית החולים".
"אחרי שדוד נהרג, אבא שלו נפטר. נפשותיהם היו קשורות זו בזו"
כאמור, זמן לא קצר עבר עד שקיבלה ענת את הידיעה שבעלה כבר לא בין החיים. הכאוס שהיה באותו סוף שבוע השאיר גם אותה חסרת כל מידע לגבי מצבו. "אני בלילה כבר מתחילה להיות בלחץ כי הוא לא עונה לי, לא חזר ליחידה ולא יצר קשר. ליל מוצ"ש היה סיוט. הוא לא ענה לי, וגם את כל יום ראשון העברתי ככה. לא חשבתי שקרה הנורא מכל. לא ידעתי איפה הוא. לא ידעתי שהוא בחזית, וסיפרתי לעצמי סיפורים למה הוא לא זמין. הוא נהנה מכל שנייה של האזרחות וחיי המשפחה והבית, וזה לא היה קשור לחיים שלנו שהוא ימות בצבא. אם היית אומר לי שאהיה אלמנה בצבא, הייתי צוחקת עליך. אבל זה הכי דוד, למות במוות הכי הרואי. לחיות חיי משפחה מלאים, אבל ברגע שצריך אותך, לתת הכל".
הבשורה המרה מכל הגיעה אל ענת לבסוף אחרי לילה מורט עצבים. "התקשר אליי המפקד שלו בלילה, הם כן ידעו שדוד נהרג, אבל לא יכלו לספר לי על כך. הם הבינו שהם חייבים ליצור איתי קשר, כי הצוות לחץ מאוד על המפקדים. הוא אמר לי, 'נלחמתי עם דוד בבארי, והוא נפצע ממש-ממש קשה'. הוא אמר לי את האמת. 'אני לא קיבלתי שום הודעה רשמית שיש הרוג בשם דוד מאיר, אבל אני גם יודע שאין פצוע שזה שמו' - אני לא רציתי להבין. פתחנו חמ"ל של שיחות לבתי החולים, ואבא של דוד הגיע לסורוקה. העברנו לילה מורט עצבים בסלון, מתפללים שהוא פצוע אלמוני כדי שניסע אליו. אבל אבא של דוד התקשר לאחותו, ושמעתי דרך הפלאפון שדוד איננו".
שלושה חודשים וחצי אחרי שדוד נפל בקרב ב-7 באוקטובר נכנע אביו לסרטן הלבלב. "אבא של דוד היה באמת בן אדם חזק, והוא בעצמו נפצע אנוש בצבא, ויצא מזה", מספרת ענת. "בכל שנה היינו מציינים את תאריך הפציעה שלו. כי דוד היה בן-חבר, ונפשותיהם היו קשורות זו בזו. אחרי שדוד נפל, אבא שלו נפטר מסרטן הלבלב שהתפרץ והתפשט במהירות. רק שלושה חודשים וחצי אחרי הבן. אדווֹת הכאב שיש למלחמה הזאת הן מעגלים בלתי נגמרים".
לציון יום השלושים למותו של דוד הביאה ענת את בנו שקד שיפקוד לראשונה את קבר אביו. "הוא תינוק, ומצד אחד אני בטוחה שהוא מבין ושהוא חווה את זה בדרך שלו. ילדים בגיל הזה מבינים הרבה, ואני משתדלת לתמלל לו מה קורה, גם אם נראה לי שהוא לא מבין. אני מסבירה לו למה אני בוכה, ושאני מתגעגעת לאבא. הוא באמת תינוק, הוא לא חווה את זה כמו ילד בן 4".
מאותם רגעים בבית העלמין תועד בנה על הקבר בתמונה שוברת לב שצילם חיים גולדברג ומופיעה בתחילת הכתבה. "השעה הייתה 10–11 בבוקר, יום יפה ונעים בהר הרצל, הוא היה רוב הזמן בצד ולא במקום שכולם בכו. הוא שיחק בסבבה עם עוד תינוקת, ורק בסוף הבאתי אותו אליי, לקבר של דוד. לראות אותו על הקבר של אבא שלו, והוא משחק שם עם האדמה וכולו מחייך, זה רגע מטורף. יש לי תחושת פספוס מטורפת בכל דבר חדש שהוא עושה. אני רואה את הפרצוף של דוד, והוא אבא משוגע מאהבה. אנשים התפעלו לראות אותו עם שקד בידיים. הפספוס גומר אותי, אבל רואים ששקד ילד שמח וחכם וחזק. הוא יגדל ויהיה ילד חזק".
יש נחמה בעובדה שדוד נפל כגיבור?
"כן, יש נחמה. אני חושבת שבסוף יש בזה גאווה. את אומרת, 'בעלי הלך מפה בסיטואציה הכי הרואית שאפשר לדמיין. אין יותר מזה'. אני אדם מאמין, אני מסתכלת ממבט מאוד אמוני, ואני אומרת שכנראה הוא מילא את תפקידו בעולם הזה. יש מנעד רגשות, ויש רגעים שאני מאוד כועסת עליו ועל אלוהים. כן, הוא גיבור, אבל מי שנשאר מאחור צריך להישאר עם הכאב".
מה דוד הכי היה רוצה שיכתבו עליו?
"הוא היה בעיקר נבוך מכל הסיטואציה. הוא תמיד אהב להקטין. אחד הניגודים של דוד הוא שהיה לו המון ביטחון, אבל הוא גם לא תפס מעצמו כלום. הוא תמיד נתן מקום לאחרים ופרגן לאחרים, שנא שמזכירים שהוא מסיירת מטכ"ל, הוא לא אהב את זה. הוא לא רצה לצאת עם מישהי שתצא איתו כי הוא במטכ"ל. המפקד של היחידה ספד לו ממש יפה, הוא אמר על דוד, 'בחיוך מבויש ונחישות של עדר פילים, לא הייתה משימה שלא יכולת לה'".
על העובדה שכעת בנה הקטן יגדל בלי אביו, אומרת האלמנה: "אני מרגישה שבמובן מסוים, אני עדיין לא חווה את האתגרים שאלמנות אחרות מתמודדות איתן בהורות. זה בא לי במקומות טכניים, כמו כאבי השיניים של התינוק. בא לך לקלל את כל העולם ולהגיד: 'איפה אתה?'. אבל שקד הוא ילד מדהים ברמות, והוא שובה לב בקטע קיצוני. הוא דומה לו בטירוף, ומתוק ושמח. הוא באמת נותן לי מלא אור וסיבה לקום בבוקר. זו באמת מתנה שיש לי אותו. ככל שהוא יגדל, כך גם האתגרים יגדלו. הוא יהיה בן שנתיים, ו-4, ו-10, והוא עוד ישאל שאלות וינסה להבין יותר.
"על המצבה של דוד כתבנו למטה שורה משירה של נעמי שמר, 'שירו של אבא': 'לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש'. דוד ממש אהב את שירי ארץ ישראל הישנה, ידע את כל המילים. הייתי קוראת לו ביונסה, כי הוא ידע לפתוח גרון של החיים. מתוך מלא רגעים שהוא שר, מצאתי סרטון שהוא שר לבן שלו, וזה היה השיר הזה. ויש כאן ממש צוואה. אני בטוחה שמשהו גדול עוד ייצא ממנו. שהמוות שלו ממש לא לשווא".
בתוך האבל האישי הכבד שבו היא שרויה, ענת מוצאת גם נחמה. "בדבר הנורא הזה, יש חסדים שסובבים את הדין. יש לי המון חברות אלמנות ונהיינו קבוצה מאוד מגובשת מהמלחמה הזאת. אני גם מודה על כך שיש אנשים שהיו בחוסר ודאות של חמישה ימים ושבוע, ולא נדבר על חטופים ונעדרים, שאנשים עד היום לא יודעים מה קורה איתם. אבל בסופו של דבר, בתוך הסיפור הנוראי, יש לנו גופה שלמה. וכל מי שראה את דוד יודע להגיד שהוא היה נקי ושלם ויפה גם כשהוא מת. בסוף אתה אומר, זו פריווילגיה שהרבה אנשים לא זכו לה. צריך להסתכל גם על זה. זו הסיטואציה הכי מזעזעת, אבל אני מזכירה לעצמי: 'ענת, את רחוקה מלהיות הבן אדם הכי מסכן במלחמה הזאת'". בנופלו הניח אישה, ילד, הורים ושישה אחים: אורי, אחיה, נעמה, אביטל, צוריאל וגילת.