בחדשות של השעה חמש הודיעו על אירוע החטיפה בכרם שלום הבוקר. ישבתי ליד נהג הטיולית ושמעתי את הפרטים מפיו של קובי ברקאי: "ערב טוב. בהתקפת המחבלים ליד כרם שלום נחטף חייל צה"ל, שני חיילים נהרגו ועוד שישה נפצעו. הודעות נמסרו למשפחות החטוף והנפגעים".
הקריין השתהה לרגע, ומיד הוסיף: "במתקפה נהרגו סגן חנן ברק, בן 20 מערד, וסמל ראשון פבל סלוצקר, בן 20 מדימונה. סגן חנן ברק יובא למנוחות הערב, בשעה שמונה, בחלקה הצבאית בבית העלמין בערד.
בום. אגרוף בבטן. תחושת כאב הלכה והתפשטה אצלי במעלה הוושט עד כדי מחנק.
"הוא לא אמר חנן ברק, נכון?, שאלתי את נהג הטיולית ותליתי בו מבט עצוב והמום, כמצפה ממנו להכחיש את מה ששמעתי במו אוזניי. הנהג הנהן בצער. "צריך לשבור להם את העצמות אחד-אחד", השיב וכיווץ את גבותיו בכעס. תפסתי את ראשי בידיי. "אני לא מאמין. חנן ברק. הוא אמר חנן ברק. אני לא מאמין..." המילים גוועו בתוכי.
(מובא מתוך הספר "מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה")
כל אדם צריך כמה דקות של שקט לעצמו, לסדר את המחשבות, להירגע ולקחת לגימה גדולה של חמצן לפני שהוא נכנס שוב לשגרת הקרב. אחרי החדשות על חנן ברק, גם שעה לא הספיקה לי כדי לעכל את הבשורה המרה. אבל כבר הגענו לגדוד, עכשיו צריך לארגן את המחלקה. הרי בעוד מספר שעות נמצא את עצמנו בתוך הטנק באפלת הליל 'על הגדר'. איפסנתי את ההלם בתאי המוח האחוריים והמשכתי בהכנות למארב.
הבוקר בו הכל השתנה
16 שנים חלפו מאז אותו בוקר ביוני 2006 שבו הגיחו מחבלים מתוך מנהרה ותקפו את הטנק של 'ברקח'. ככה קראתי לחנן, ככה כולם קראו לו. חנן ואני היינו יחד בשיזפון, בהשלמה של קורס קציני השריון. כשסיימנו, חנן הלך להיות מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית בגדוד רשף בחטיבה 188 ואני שובצתי לתפקיד מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית בגדוד געש בחטיבה 7. היינו נפגשים בעיקר בימי חמישי בסיום האימונים, בטפ"שים (טיפול שבועי בטנק), העברנו סופ"שים שלמים בשיחות ארוכות. אהבתי לדבר איתו, נהניתי לצחוק עליו, ש"יש לו טנק של כוסיות עם מזגן".
שש עשרה שנים לא עליתי לקברו של 'ברקח'. יוני 2006, בדרום צה"ל פתח במבצע 'גשמי קיץ' ברצועת עזה להשבתו של גלעד שליט. בגבול הצפון היינו במצב כוננות שיא, שבו כל הלוחמים היו בעמדות מוכנים להגיב לכל תנועה של חיזבאללה. הבנתי שלשבעה אני כבר לא אספיק להגיע. קיוויתי שתיגמר הכוננות ואז אצליח להגיע אל הוריו כשאצא הביתה, בעוד כשלושה שבועות.
כוננות לחוד וכוונות לחוד. אחרי ארבעה ימים של מארב, ביצענו תנועה מבצעית בלילה לאורך הגבול. ברגע אחד איבדנו שליטה בטנק, כתוצאה מתקלה, ודהרנו לכיוון מצוק שבקצהו עובר הגבול ואחריו תהום שחור וסבוך רווי במאחזי חיזבאללה. קרענו את הגדר במהירות אדירה ונפלנו כמאתיים מטרים עד לקרקע שמתחת. למרות שנפצענו פציעות קשות, קיבלתי החלטה לנטוש את הטנק, שהיה מפורק מעוצמת המכה, ולהשאיר אותו בשטח לבנון. ביצעתי תנועה רגלית יחד עם הצוות, במשך כמה שעות, במבצע כמעט הרואי בחזרה לשטח ישראל.
אושפזנו בבית חולים, הצוות התפרק, אבל התותחן שלי ואני הצלחנו להבריא די מהר לאחר שבוע וחצי. באותו בוקר קיצי ומשמח שבו אני אמור לחזור לגדוד ולהרכיב צוות חדש ללחימה, באותו בוקר בתשע וחמישה נחטפו שני חיילי מילואים (אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל) ומדינת ישראל יצאה למבצע רחב להחזרת החטופים שלימים יהפוך למלחמת לבנון השנייה.
כמו סצנה מסרט
שש עשרה שנים חלפו מאותו יום שבו לא הספקתי להיפרד מ'ברקח'. כשהתותחים רועמים לא מתעסקים בשׁכול. הייתי חודש בתוך לבנון עם צוות טנק חדש. לקחנו חלק מוביל לאורך כל ימי הלחימה וביצענו קרב התקדמות כ-15 ק"מ לעומק לבנון. הפלוגה שלנו קיבלה צל"ש על הסרת איום הטילים במרחב שבו לחמנו. אחרי חודש של לחימה הוכרזה הפסקת אש. האמנתי שעכשיו אוכל לחלוק כבוד אחרון לחנן, אך להפסקת האש חוקים משלה. שהינו עוד חודש 'בפנים' עד שיגיעו כוחות האו"ם ויחליפו אותנו בהגנה על הגדר מהצד הלבנוני.
חודשיים מתחילת המלחמה, יצאתי הביתה ל-12 שעות, ניצלתי את הערב כדי להיפגש בפאב עם חבר שגם השתתף במלחמה, ובסצנה שנראה שלקוחה מסרט הוליוודי פגשתי באופן מקרי את חברתו של ברקח בפאב.
"היא מיקדה בי את מבטה. "גם חבר שלי שריונר," היא אמרה.
איך קוראים לחבר שלך?"
תיארתי לעצמי שלא אכיר אותו, אבל בכל זאת שאלתי, להמשיך לגלגל את השיחה.
"חבר שלי נהרג," היא הנמיכה את קולה ולחלוחית הציפה את עיניה. "חנן ברק, זיכרונו לברכה".
בהיתי בה. המום. המוזיקה התחזקה ולרגע חשבתי שלא שמעתי טוב. "סליחה, לא שמעתי," רכנתי לעברה. "איך אמרת שקוראים לו?"
"חנן, חנן ברק. הכרת אותו?"
"אני לא מאמין! את אורית, החברה של ברקח?"
"ברקח, כן. ככה החבר'ה קראו לו."
איזה עולם קטן.
"תשמעי, זה לא ייאמן שאני פוגש אותך כאן".
"ואוו, אתה החבר הראשון שלו שאני פוגשת מאז השבעה", היא נעה בכיסאה באי-נוחות. ניכר עליה שלא חשה שראוי לדבר על ברקח כאן, באמצע הפאב.
גם אני לא הרגשתי בנוח ומיהרתי להחליף נושא.
"ביקרת את המשפחה של חנן?" שאלה אורית.
"האמת שלא", עניתי והשפלתי מבט. "לא היה לי זמן..."
היא שתקה.
הייתי מוכרח להסביר לה. "לא יכולתי לצאת להלוויה, ושלושה ימים אחרי שהוא נהרג הידרדרתי עם הטנק לתוך לבנון. נפצעתי. וכשחזרתי לפלוגה כבר התחילה המלחמה..."
החלטתי לעלות לקברו של חנן שבחלקה הצבאית בערד. נפשית היה לי קשה לעשות זאת. הראש שלי עדיין היה טרוד במלחמה, למרות שכבר עברו חודשיים מאז שנסתיימה. בעיקר התביישתי לעלות לקברו ולפגוש את הוריו. איך אסביר להם שלא הייתי בשבעה? איך אסביר להם שלא הגעתי שלושה חודשים לנחם אותם? אז החלטתי לנסוע לחלקה הצבאית בערד באישון לילה, יחד עם מיקי המש"קית ת"ש שתמכה בי ועלינו לקברו.
"מיקי נעצרה. הרכנתי את ראשי וראיתי שאנחנו עומדים ליד מצבה צבאית, מוקפת באדניות ועציצים, בראשה כרית אבן ועליה חקוקות המילים "סגן חנן ברק נפל בקרב בכרם שלום". לא הצלחתי לקרוא את ההמשך, עיניי התמלאו דמעות, וכעבור רגע פרצתי בבכי..."
לאורך כל המלחמה כתבתי יומן אישי שבו תיעדתי את האירועים והלחימה שהתרחשו על אדמת לבנון, יחד עם געגועיי לחנן. לפני שלושה חודשים הוצאתי את היומן לאור כספר המוקדש לחנן ברק.
לפני שלושה שבועות זה קרה. סוף סוף פגשתי את משפחתו של חנן. זו הייתה פגישה מרגשת עד דמעות. לחלוחית קבועה הציפה את עיניי. העלינו זיכרונות, תמונות וחוויות משותפות עם חנן. סיפרתי שעליתי לחלקה הצבאית אחרי המלחמה והנחתי כאות כבוד את הכומתה שלי על קברו. "כל השנים שאלתי את עצמי למי היא שייכת, היא אצלי, אני לקחתי אותה מהקבר", אמרה בתדהמה אחותו של חנן.
אביו כבר לא בין החיים ואמו די מבוגרת, אך גיליתי משפחה שהיא לא רק מלח הארץ, היא מאגר של זיכרונות שזורים בתעצומות נפש, המהווים דוגמא להמשכיות של החיים. שמחתי שפגשתי את משפחתו ויכולתי לספר להם כמה אהבתי את חנן ולמה לא הגעתי לנחם אותם כשהוא נהרג.
מוקדש לסגן חנן ברק (ברקח) ז"ל
חבר נפש ואח לנשק.
מתגעגע בכל יום.
(חלק מן הקטעים בכתבה מובאים מתוך הספר, 'מ"מ בחזית - כרוניקה של מלחמה' של אביעד חיון).