מבטם של הלוחמים הצעירים מתן ודוד נודד סביב החדר, כמו חיפש נתיב מילוט מהמארב הבלתי מתוכנן שקלעתי אותם לתוכו. "לא לא", הם ממלמלים בסנכרון מדויק, "אנחנו כמו כולם, לא צריך".
"אבל המצב שלכם מאפשר לכם לצאת הביתה יותר, לקבל עוד הקלות", אני מרכך את הטון, אבל בפעם הראשונה – לצערי לא האחרונה – אני מאבד את שני החיילים שלי. הם לא בעניין. בכלל לא ברור להם למה המ"פ שלהם בכלל מעלה על הדעת אפשרות שהם לא ימלאו את כל חובותיהם, ללא שום פריבילגיות, כמו כל לוחם אחר.
על אף שהאחד מהם יתום מאב שאותו איבד רק שנה קודם ושהשני בחר לעזוב את משפחתו הזעירה מעבר לים כדי להתפלש בזיעה של קציעות ובדם של עזה, מבחינתם הקטלוג הזה, "אוכלוסיה מיוחדת" הוא עלבון.
הם לא מיוחדים ולא נעליים מאובקות. הם כמו כולם. עם כל הכבוד לך, המ"פ פורטל, יועיל יותר אם תבזבז את זמנך בלנסות לסדר קצת את המדים שנדבקו לך לגוף מהחמסין והמבוכה מאשר בלהציע הצעות משונות כאלה.
אני משפר עמדות לאחור ומשחרר את ה"פרחים", כפי שכיניתי אותם אז, לחזור להיות הלוחמים הצנועים והמעולים שהם היו.
בחודשים שלאחר מכן עוד קיוויתי שאולי יחזרו בהם מההתנערות מכל הטבה, אבל עמוק בפנים לא היה גאה ממני. אני זוכר עיניים תמימות, אני זוכר ביישנות מתוקה, אני זוכר שהם לא ביקשו דבר, רק שאני, המפקד שלהם, אשכח כבר מקיומם. אני לא יכול.
כיממה לפני הקרב. אני פוגש את דוד ומתן, במתחם הפלוגה המבצעית. החום מתחלף בצינה שורטת עצמות. הפרחים שלי, דוד ומתן, מסודרים עם חבריהם ב-ח' בתדריך כיתת הכוננות. ראשיהם מבצבצים מה"חם-צוואר" שבו ניסו להתחפר.
"נו, מה שלומכם?", אני מנסה להישמע כמו מפקד ולא כמו הדוד המעיק באירוע משפחתי. המהום קל שאני מפרש כ"הכל בסדר ועכשיו תפסיק להביך אותנו עם עודף תשומת לב" נשמע מתחת למבט המושפל. אני נפרד מהם בכיפכופי-חיבה-גלויה על העורף/השכמות ונפנה ללכת.
פרחים הם פאסיביים. כוחם ביופיים. הפרחים שלי, מנגד, היו ההיפך הגמור: אקטיביים, דומיננטיים. כך גם באותו בוקר שבו איתרו חוליית מחבלים והסתערו עליה באומץ שאין שני לו.
"חיפ"קתי" את האירוע עם מח"ט הגזרה בעוד הם נופלים בגבורה בזה אחר זה. כשם שלא אוכל לשכוח את מבטם הנודד באותה פגישה מיוזעת במשרד המצ'וקמק שלי, אינני יודע כמה שנים עוד יחלפו עד שתקהה תחושת אין האונים שחשתי בעודי מתבונן בפרחים היפים שלי נקטפים.
'וההרים עוד יבערו באש זריחות
ובין ערביים תנשב עוד רוח ים
אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות
הם שיעידו, כי זכרנו את כולם'
וכמה שאנו זוכרים.
סמל מתן עבדתי וסמל דוד פפיאן ז"ל, לוחמים בגדוד "צבר" של חטיבת גבעתי, נפלו בקרב עם מחבלים בגבול רצועת עזה ב-16 באפריל, שנת 2008.
באותו בוקר כוחות מהחטיבה הוזעקו לגדר המערכת לאחר שנשמע בה פיצוץ עז, איתרו חוליית מחבלים והסתערו לעברה, כשחוליית מחבלים נוספת ארבה להם ופתחה באש לעבר הכוחות.
במקום התנהלו חילופי אש כבדים מהם נהרגו מתן, דוד וחייל נוסף, סמל מנהאש אלבינאת. ביום הזיכרון הנוכחי ימלאו 13 שנים לנפילתם. שני חיילים נוספים נפצעו. רס"ן במיל' דוד פורטל שהיה מפקד פלוגת הטירונים של השניים, שימש בזמן האירוע כקצין המבצעים המיוחדים בחטיבה הצפונית בעזה.