"ארז בטוח לא שמח עם מה שקורה עכשיו, שאנחנו מדברים עליו, ועוד עם עיתונאית", אומרת אביבה פלקסר, שאיבדה את בנה ארז בהתרסקות מסוק לפני שמונה חודשים, "אבל אני רק רוצה לשמוע עליו, רוצה שידברו איתי עליו כל יום, כל היום. בחייו הקפדתי לא לספר עליו, למרות שהיה ראוי לכל הגאווה שלי. אין מילים שיוכלו להסביר את גדולתו האנושית. עכשיו אני רוצה להנציח אותו. רוצה לשמוע מכל מי שהכיר את ארז".
שמונה חודשים חלפו מאז שהתרחש האסון הנורא שבמהלכו התרסק המסוק שהטיסו סא"ל נועם רון ורב סרן ארז פלקסר ז"ל ליד קיבוץ רבדים, ומשפחתו וחבריו עומדים במקום. הדבר היחיד שממחיש את הזמן שחלף הוא בנו היחיד של פלקסר, אורי, שהיה בן ארבעה חודשים כשאביו נהרג, וכיום הוא כבר בן שנה. גם הבית בו התגורר ארז נותר בדיוק כפי שהיה. החפצים שלו עומדים במקומם. עדיין מחכים לו שישוב. "לא נגענו בכלום", מספרת עידית, אחותה של מירב, אלמנתו של ארז, "המברשת שיניים שלו עדיין במקום, הבגדים בארון. זה כאילו הוא צריך לחזור בכל רגע. אף אחד לא מסוגל לגעת בכלום. ביום שהוא מת עשיתי כביסה, והייתה שם חולצה אחת שהוא אוהב, אז אותה לא כיבסתי והחזרתי לארון. גם את הנעליים שלו".
את הבית הזה ארז פלקסר תכנן במו ידיו במשך זמן רב. שלושה חודשים לפני שנהרג, הוא עבר לגור בו ביחד עם אשתו ובנם. "הדבר היחיד שיצא מהבית הזה הייתה החולצה שארז לבש בחתונה שלו", מספרת עידית, "חבר של ארז התחתן לפני חודש ולא היה לו מה ללבוש. מירב הציעה לו את החולצה של ארז, והחבר ואשתו מאוד התרגשו מהמחווה. מירב אמנם לא הייתה בחתונה, היא עוד לא מסוגלת לכך, אבל החתן סיפר לכולם שהוא לובש את החולצה של ארז".
הטייס המצטיין שבכלל לא אהב לטוס
ב-12 במרץ, קצת אחרי חצות, ארז פלקסר ונועם רון יצאו לטיסת מילואים שגרתית על מסוק הקוברה. סמוך לשעה אחת לפנות בוקר, הרוטור האחורי ניתק מזנב המסוק והוא צנח אל הקרקע בתוך פחות מחמש שניות. לשני הטייסים לא היה שום סיכוי להינצל. "בעיה טכנית", מדגישה אביבה, "לא טעות אנוש".
בעוד שבוע, ב-14 בנובמבר, יחול יום הולדתו של ארז, וזה מה שהניע את המשפחה והחברים ליזום מפגש בטבע לזכרו. התאריך הזה גם מעורר בהם את הרצון והצורך לדבר עליו. שמונה חודשים הם שתקו, ועכשיו הם רוצים להנציח, לגעת, להזכר עוד קצת. רק מירב, אלמנתו, עוד לא מסוגלת לכך. לא יכולה לדבר על אהבת חייה בלשון עבר.
"היא מדהימה", מספרת עידית, "היא הדבר הכי חזק שראיתי בחיים שלי, היא חכמה ובריאה בנפשה, ובגלל שהיא עובדת סוצילאית קלינית, היא מודעת לכל דבר שהיא עוברת. היא חייבת את הזמן הזה כדי להבריא ולהתאבל, היא יודעת שאי אפשר להאיץ תהליכים. היא לא יכולה כל הזמן להיות במה שקרה, היא נופלת וקמה. היא הולכת לפילאטיס שלוש פעמים בשבוע. היא מסדרת כל הזמן את הבית, היא הולכת עם אורי לגינה ולבתי קפה. אורי התחיל גן בספטמבר ויש לה את הבוקר בשביל להתאבל, לבכות ולכאוב. זה כאבים שאי אפשר לדמיין, היא שבורה, מרוסקת, אבל מתפקדת מדהים. ההורים שלי עוזרים לה, יש לה חברות מדהימות שעוטפות אותה והיא לא לבד. היא מאוד מוקירה תודה על העזרה והתמיכה שהיא מקבלת מכולם. היא מצחיקה וכייפית, אין רחמים כשמסתכלים עליה. עכשיו זו תקופה שכל החברות שלה מתחתנות, והיא לא הולכת לחתונות, היא לא מסוגלת להיות שם והן מבינות. זה כאב מטורף. אבל היא קונה מתנות לכולן. לכן היא גם לא יכולה לדבר עליו עדיין. זה כמו להוציא את הדברים שלו מהבית, אי אפשר. היא מודעת למה שקרה, אבל המוח מסרב להבין, אי אפשר לעכל את זה".
מאוד מובן ואנושי.
"אנשים לא תמיד מבינים, כששואלים אותי איך מירב, לפעמים הם מצפים שאחרי שמונה חודשים המצב שלה יהיה יותר טוב, ואני קצת כועסת על זה. הם לא מסוגלים לחשוב מה זה כשבן אדם פשוט נעלם. ולא סתם בן אדם, אלא מישהו שאתה כל כך אוהב, הם היו כל כך צעירים שבכלל עוד לא הספיקו לפתח מחלוקות ביניהם, הם לא הספיקו כלום. הם לא הספיקו לעשות עוד ילד, לאורי לא יהיה אח אמיתי, אולי רק חצי אח, וזה קשה למירב. היא מדברת על זה, שואלת אותי אם אני חושבת שאי פעם תהיה לה משפחה".
ארז פלקסר, בן 31 במותו, נולד בחיפה, שני מבין ארבעה אחים – אורן (33) הבכור, ואלון (27) ואלה (26) הצעירים יותר. כשהיה בן 10 נפטר אבי המשפחה במפתיע בגלל בעיה בלב שלא התגלתה בזמן, אבל ארז הספיק לשאוב ממנו את האהבה הגדולה שלו לספורט ולטיולים. הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר "הריאלי", במגמת פיסיקה, השתתף בחוגי סיירות, אהב לשחות בבריכה של בית הספר והיה ברור שהוא נער חכם בצורה בלתי רגילה, אבל גם שתקן ומופנם. "לא היו לי הרבה שעות ארז וזה מה שכואב", אומרת אביבה בשקט, "הוא לא היה מספר לי הרבה דברים, אבל הייתי מאוד רגועה איתו, כבר כשהוא יצא ממני הוא היה מאוד מיוחד. אורן וארז היו ילדים שהיה הכי נוח לגדל אותם, הם כאילו התאימו את עצמם לי ולרצונות שלי, הכל זרם כל כך נהדר. כשהם הגיעו לגיל 4-5 הרגשתי ממש מובטלת, ואז הגיעו הצמד היותר שובב".
"הוא יותר מיוחד ממה שבכלל אפשר לספר", אומרת אחותו אלה, ועיניה הבהירות נמלאות דמעות של געגוע צורב, "הוא אף פעם לא כעס עלי, ואני הערצתי אותו. הייתה לי המון הערכה אליו. כשהוא היה אומר לי שאני טובה במשהו, זה היה מרגש אותי כל כך. כשהיינו קטנים, אלון ואני, ארז ואורן היו אומרים לנו: 'אם תביאו לי את זה או את זה מהחדר, נהיה חברים שלכם', ואנחנו היינו מוכנים לעשות הכל כדי שנהיה חברים שלהם. כל כך שמחתי כשהם היו מערבים אותי במשחקים שלהם. היה בינינו הפרש גדול בגיל, אבל הוא הלך והצטמצם עם השנים והגענו לשלב שבו זה כבר לא היה אח גדול, אלא מישהו שיכול היה להיות חבר. הרגשתי שמשהו התאזן. פתאום היינו באותו הסטטוס, שנינו סטודנטים. זה נקטע בשלב כל כך קריטי, זאת הייתה אמורה להיות ההתחלה של הכל".
בניגוד לרוב הטייסים בחיל האוויר, פלקסר בכלל לא חלם על התפקיד הנחשק. כמי שאהב לטייל והכיר כל פינה במדינת ישראל, הוא העדיף להתגייס ליחידת החילוץ 669. אבל לצה"ל היו תכניות אחרות עבורו: "ארז ואני מכירים מכיתה ג', למדנו יחד בבית הספר והתגייסנו יחד לקורס טייס", מספר יעקב (ג'יי) בן דב, חבר ילדות של פלקסר, "היינו יחד באותו גף בשלב הראשון של הקורס, היינו באותו אוהל, עברנו את חווית הגיוס ואת כל השלב הראשון ביחד. בשלב מסויים ירדתי מחזור בשל בעיה רפואית וארז הפך להיות המנחה שלי. הוא כל הזמן אמר שכשייפול מקורס טיס הוא יעבור ל-669, אבל הוא היה כל כך מוצלח, שלמרות שהוא לא השתדל הוא פשוט היה טוב בזה".
זה איכזב אותו?
"הוא קיבל את זה. אני זוכר שבצ'ק 15, יוצאים הבייתה לפני שמקבלים תשובות, וכשחוזרים ביום ראשון, מקבלים תשובות מי ממשיך ומי עף. הוא היה כל כך בטוח שהוא עף, שהוא הגיע ביום ראשון עם צ'ימידן ריק וזוג תחתונים אחד. הוא היה בטוח שהוא הולך לאסוף את הציוד מהאוהל והביתה. בבוקר הוא כמובן גילה שהוא לא עף".
"הקורס עצמו עבר עליו מאוד בקלות", מוסיפה אביבה, "הוא תמיד היה חוזר ואומר: '95% שאני מודח הפעם, ואיכשהו הוא לא רק סיים את הקורס, אלא גם יצא מצטיין. אני זוכרת ששאלתי את המפקד שלו: 'איך יכול להיות שאחד שבכלל לא אוהב לטוס יצא מצטיין'. בשלב מסויים התגלתה אצל ארז בעיה בריאותית, ואמרו לו שהוא לא יכול להיות טייס מטוס אלא רק מסוק. חשבתי שיותר טוב מסוק, לא הבנתי שזה כלי מוות. אמרו לי שזה מסוכן כי אי אפשר להפלט ממנו, אבל אז לא הבנתי. בשלב מסויים הוא גם נעשה מדריך סימולטור, והיה לי נוח עם זה, חשבתי שהוא בכלל לא טס. היה לי נוח לחשוב ככה כדי שאוכל להיות שקטה. אני לא מסוגלת לחיות עם דאגות ותמיד מאמינה שיהיה בסדר, כי יש לי ילדים מאוד אחראים".
"הוא כל כך רצה להיות אבא"
מיד עם שחרורו מהצבא החליט פלקסר להגשים חלום ישן ולנסוע לטיול בן עשרה חודשים באפריקה. כל מי שהכיר אותו ידע עד כמה הטיול הזה היה משמעותי עבורו. עם רכב שקנה ושיפץ בעצמו, גלשן שקשר על הגג וציוד הקמפינג הטוב ביותר, הוא יצא לחקור את היבשת המטורפת. לא אחת הגיע למקומות שאחרים עוד לא דרכו בהם. "הוא החליט לעשות טיול ארוך, ואני הצטרפתי אליו אחרי כמה חודשים, אחרי שראיתי את התמונות שהוא שלח משם והחלטתי שאסור לי לפספס את זה" מספר ג'יי, "הכרתי את ארז וידעתי איזה טיולים מטורפים ומיוחדים הוא היה מארגן בארץ. הלכנו במסלולים שאף אחד לא ראה או שמע עליהם חוץ ממנו ותמיד נהנינו לאללה. אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לנו קרו באי בודד, שרק עם ארז יכולתי להגיע אליו. בחור איטלקי שפגשנו בדרך סיפר לנו על אי מטורף, שהגלים מקיפים אותו מכל מקום. הוא לקח אותנו לשם בסירה שלו. הגענו לאי שחיה עליו רק משפחה אחת, וכל כך התלהבנו, שהחלטנו לישון שם כמה לילות. אם האיטלקי הזה לא היה בא לאסוף אותנו, היינו יכולים להיתקע שם חודשים. אני בניתי על זה שארז שחיין מעולה, ומקסימום הוא יחזיר אותנו לחוף".
פלקסר חזר לארץ ונרשם לתואר ראשון בפיסיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא השלים אותו בהצלחה והמשיך משם לתואר שני, אותו סיים בהצטיינות. במקביל, המשיך לטוס במילואים ובמבצעים. "ארז היה בחור מבריק, עם ידע נרחב בהרבה תחומים", מספר אבירם אורי, חברו ללימודים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, "יצא לנו ללמוד יחד חבורה של טייסים, ומאוד התחברתי אליו כי הרגשתי שאנחנו חושבים בצורה דומה. לארז הייתה יכולת שלא הייתה לי והייתי זקוק לו, כשהוא היה מבין משהו, הוא היה מבין באמת וגם יודע להסביר בצורה טובה. היה כייף ללבן יחד סוגיות לא ברורות בלימודים כי ארז היה מדויק וברור. אחרי הלימודים ארז התאכזב שעזבתי ולא המשכתי לתואר שני. הוא היה מצלם ממני את המחברות אז הוא התלונן שלא יהיה לו ממי לצלם ואני התלוננתי שלא יהיה מי שיסביר לי את החומר. פעם אחת נכנסתי לעימות עם מרצה באוניברסיטה, שנהיה כמעט אלים. אחר כך ניסיתי להבין איפה אני הייתי לא בסדר. הוא לא היה מגיע למקומות האלו בכלל. הייתה לו יכולת לתמרן כל מצב ולהוציא ממנו את המיטב. הייתה לו יכולת בין אישית נדירה".
התפנית המשמעותית ביותר בחייו של של פלקסר התרחשה כשהכיר את מירב, בלונדינית יפהפייה שלימים הפכה לאם בנו. "הם הכירו במסיבה, דרך חברים משותפים", מספרת עידית, "אני זוכרת שאבא שלי עבר בפתאומיות ניתוח מעקפים ובדרך לבית החולים היא סיפרה לי שהיא יצאה אתמול לדייט ושהיה ממש סבבה. הם גרו בדירות עם שותפים בתל אביב ונפגשו הרבה, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. כשארז החליט לנסוע לטיול באפריקה, היה לה קשה עם זה, אבל בסוף היא קיבלה את זה והם התכתבו המון. היא שמרה את כל המיילים האלו ולאחד מימי ההולדת שלו היא כרכה אותם בספר, עם כריכה ישנה שהיא מצאה בחנות יד שנייה, שעליה כתוב 'מסעותיו של ילד באפריקה'. ארז היה שקט, אבל איתה הוא היה אחר מההתחלה. היא ממש שינתה אותו. הוא נפתח מאוד".
מירב התאהבה בטייס השקט והמופנם וידעה מההתחלה מה היא רוצה. "כשהיא רצתה להתחתן, היא השאירה לו רמזים עבים מאוד. לקחה אותו לחנות טבעות שהיא אוהבת. הוא לא היה טיפוס של מחוות רומנטיות, ואז הם פשוט החליטו להתחתן. ארז לא רצה חתונה גדולה, הוא צנוע ולא אהב את תשומת הלב, אבל מירב כן רצתה, והוא ידע לא להתעקש על דברים לא חשובים, אז הוא נתן לה את זה. הוא היה בעל טוב ותמיד נתן לה את מה שהיא רצתה. בחתונה הוא רקד ועשה שמח למרות שזה הכי לא הוא".
שנה ושלושה חודשים לאחר החתונה, ארז ומירב חבקו את בנם הראשון, והחליטו לקרוא לו אורי. הלידה התארכה מאוד והתינוק שנולד בהתחלה לא נשם, לחרדתם של ההורים הצעירים. "בדיעבד ארז סיפר למירב שהוא חשב לעצמו בראש – זה הסרט של החיים שלי? שנולד לי ילד מת? ואז, אחרי שניה, כשאורי נשם, ארז היה כל כך מאושר. בדרך כלל כשנולד ילד ראשון יש טלטלה גדולה, המון האשמות מי עושה מה ומי לא עושה מה, אצלם זה לא היה ככה. היה ביניהם כל כך הרבה פרגון, הכל הלך בריא וחלק. אחרי כמה חודשים הוא כבר התחיל להגיד שהוא רוצה עוד ילד, ואין לי ספק שמירב הייתה נכנסת להריון אחרי חצי שנה. היא עצמה אומרת את זה. ביום ההולדת האחרון של ארז, אורי היה בן שלושה שבועות, שמרתי עליו והם הלכו לאכול ארוחת ערב במסעדה. מירב הכינה לו חולצה ועליה תמונה של אורי מחזיק שלט שעליו כתוב 'אבא אני אוהב אותך'. כשהם הגיעו לקחת את אורי הוא נכנס עם החולצה עליו, קורן מאושר וגאה כמו טווס. הוא לא הוריד את החולצה הזאת".
"מירב הייתה הדבר הכי בר מזל שפגשתי", מספרת אלה, אחותו הקטנה של ארז, "הוא הגשים את החלומות שלה. כשאורי נולד הוא מיד היה אבא מושלם. יש לי בראש תמונה שלו עם אורי במנשא ועם סילי הכלבה שלהם, מטיילים. היה לו כזה חיוך על הפנים, ככה אני אזכור אותו". "הוא כל כך רצה להיות אבא", מוסיפה אביבה, "הוא היה צמוד למירב ולאורי ביום ובלילה. למרות שהוא גם עבד וגם למד, הוא היה מגיע כל ערב לאמבטיות של אורי. הוא היה שותף מלא בבית".
"כמעט בכל רגע אני חושב עליו"
עכשיו, לקראת יום ההולדת, משפחתו וחבריו של ארז מתגעגעים יותר מתמיד. הם מוצאים את עצמם משחזרים רגעים קטנים, טריוויאליים, נזכרים ברגע המצמית שבו קיבלו את ההודעה הנוראית על מותו. "בחמש בבוקר דפיקה בדלת", משחזרת אביבה, "אני כמובן מתעוררת. לא היו לי שום מחשבות רעות, אמרו לי: 'צבא', אמרתי להם: 'טעיתם בכתובת כי אין לי פה חיילים'. הם התעקשו שאפתח ואז נפל לי האסימון. אמרו שהוא נעדר בתחומי הארץ, ואחרי חצי שעה הם קיבלו הודעה שמצאו את המסוק. רק יומיים קודם החלטתי לסדר את החדר שלו, כדי שהוא ומירב ואורי יוכלו לבוא לישון, ופתאום מצאתי במגירה שלו את היומן שלו מהטיול לאפריקה. אפילו לא הספקתי להגיד לו שמצאתי אותו".
"אני זוכרת את המפגש המשפחתי האחרון, אצלו בבית", מוסיפה אלה, "ראיתי אותו עם אורי והבנתי שיש פה כבר דור נוסף, שאנחנו גדלים. אחר כך כל האחים ישבנו לראות סרט, 'לינקולן'. ארז לא התעניין במיוחד, אבל שמחתי שאנחנו כולנו יחד".
"מירב אומרת שזה די מדהים שאנחנו המשכנו את החיים בלעדיו" מוסיף ג'יי בכאב גדול, "אבל אנחנו לא באמת המשכנו. מצד אחד, היא צודקת. אנחנו ממשיכים לשחות ולטייל ולאהוב, והחיים שלה התהפכו מקצה לקצה. מצד שני, כמעט בכל רגע אני חושב עליו".
ביום חמישי הקרוב, אז יחול יום הולדתו של ארז, שאמור היה לחגוג 32, יצאו בני משפחתו וחבריו לטיול בטבע במסלול שלא רבים צעדו בו קודם לכן. כך, הם מרגישים, יכבדו את זכרו בדרך המדייקת והנכונה ביותר. "חשבנו על מקום בכרמל כי ארז גדל בחיפה", מסבירה אביבה, "ומצאנו מקום שנקרא עין אלון, שנמצא בנחל אורן וליד הר אלה – שלושת השמות של האחים שלו. אנחנו נתכנס שם ונדבר עליו, אולי עם השנים זה יהפוך למסורת, אבל עכשיו זה קטן ואינטימי".
שמונת החודשים שחלפו מאז מותו רק החריפו את נוכחותו ואת עוצמתו של החלל שהותיר אחריו, והזיכרונות ממנו הם כל שנותר לאוהביו. "זה עוזר לי שיכתבו עליו, כי אני אתגאה בו", אומרת אביבה, "אף פעם לא התגאיתי בילדים שלי כי פחדתי מעין הרע. יום לפני שזאביק בעלי נפטר, היינו אצל ההורים שלי ועברה לי מחשבה בראש: 'איזה חיים טובים יש לי, ילדים חמודים ובעל שאני אוהבת'. ולמחרת הוא נפטר. אז אני לא מכניסה מחשבות לראש. אבל הנה, גם זה לא עוזר, מסתבר".
"תליתי תמונה שלו בסלון", אלה מסרבת להפרד, "מדי פעם אני נתקעת עליה במבט וזה נראה לי כל כך מוזר. זה לא ברור שהוא באמת לא נמצא. אני מסתכלת על התמונה ואומרת: מה הוא עושה פה בתמונה בסלון שלי? אני לא קולטת שהוא לא באמת יחזור".
הנחמה הגדולה של המשפחה היא אורי הקטן. אביבה ואלה מספרות שכשהן נמצאות איתו, הכאב שוכך מעט. "לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לנו את אורי", מדגישה אלה, "אם לא היינו רואים את המבט של ארז באורי. עצם זה שאני יודעת שהייתה לו את החוויה הזאת, אפילו רק לרגע, שהוא החזיק את הבן שלו בידיים, אני יודעת שאוכל לספר לאורי מי היה אבא שלו. אם הייתי יכולה לומר לו רק עוד דבר אחד, הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו, הייתי רוצה שהוא יידע שנשמור על אורי ומירב, ושהוא יישאר איתנו בלב. אני מקווה שהוא יושב אי שם עם אבא והם מתסכלים עלינו ומעבירים חוויות".
"אני לא מאמינה בחזיונות", אומרת אביבה, "כי אם אבא שלו היה שם למעלה, הוא היה שומר עליו ולא נותן שזה יקרה לו. ארז איננו והתפקיד שלי הוא להשאיר את הרוח שלנו איתנו, שהוא לא יימחק כל עוד אני חיה. הייתי רק רוצה להגיד לו שאני גאה בו, אף פעם לא אמרתי לו את זה".