החלק הכי קשה היה לחזור הביתה. פתאום ראיתי שלטים עם השם שלי על הדלת. כולם חיבקו אותי, דאגו לי, אבל הרגשתי שזה לא מגיע לי. רצתי מיד לחדר האמבטיה ועשיתי כמעט מקלחת שלמה בכיור. למרות שכבר התקלחנו אחרי היציאה מעזה, הרגשתי שאני חייב להוריד ממני את כל הלכלוך ואת הריח החריף שעדיין עולה מדי פעם. הרגשתי שהכל עדיין נשאר בפנים.
ההודעה על הכניסה הגיעה בעיצומו של אימון לחימה במטעים. הגדוד שלנו סופח לגבעתי בחלקה הדרומי של הגזרה. היינו דרוכים ומלאי מרץ להיכנס. במשך שבועיים אומרים לך 'היום נכנסים לעזה', אתה כבר מודיע לאמא שלוקחים לך את הטלפון ושלא תוכל לדבר, אבל בסוף זה לא קורה. בוקר אחד נכנסנו התקשרו למ"פ והודיעו שצריך להגיע לשטחי הכינוס, ועוד באותו הערב חצינו גדר. זאת הייתה הפעולה המבצעית האמתית הראשונה שלי.
כשחצינו את הגדר רעדו לי הביצים. הרגשתי שנכנסתי לסרט מלחמה. מסגד בגובה ארבעה מטרים נופל לידי, מסביב גופות ופיצוצים, כדורים עוברים לי בין הרגליים, אני הולך בשטחים חקלאיים בתוך צואה של בעלי חיים ונתקל מדי פעם בפגר כבשה מפורק מריקבון. ממש בתחילת הלחימה נכנסנו לבית בתוך סמטה והתחילו לירות עלינו כדורים. אחד הכדורים פגע לידי ונורא נלחצתי, עד שחבר לצוות שהיה איתי אמר לי: 'אני כאן איתך', ונרגעתי מיד. הידיעה שהחברים שם איתי ולא הולכים לשום מקום היא אחד הדברים שהחזיקו אותי. זה העלים את הפחד. עם הזמן התרגלתי, ונעשיתי יותר קר רוח. הבנתי שכל זה אמיתי רק כשהתבשרנו שבניה נהרג (סמל בניה רובל ז"ל ששירת גם הוא בגדוד 101).
מחבל שיצא מפיר התפוצץ על הכוח של בניה. ראיתי את הפיצוץ בערך 30 מטר ממני. בניה חטף את רוב ההדף. ראיתי את האש ואת הפינוי, אבל רק אחרי יום וחצי נאמר לנו שהוא נהרג. גם לפני כן ראיתי מטענים, פיצוצים וגופות. אספתי גם את הציוד החרוך של החיילים ההרוגים מחיל ההנדסה, ראיתי חיילים הרוגים, אבל ניסיתי להתייחס אליהם כאל בובות. כשזה היה בניה זה כבר היה משהו אחר.
אמרתי לעצמי 'אני חייב לפרוק, חייב לבכות', אבל שם בפנים אתה לא מרשה לעצמך. כשאתה מקבל משימה הראש חייב להיות נקי ואסור שהדעת תוסח. אתה צריך להיות דרוך. רק בפעם הראשונה שיצאנו, כשעשינו שיחה גדודית ובניה לא היה – הגיע ההלם. חשבתי: "וואלה, חסר לנו חייל, חסר פה בן אדם ועכשיו אנחנו נכנסים שוב". כשחבר שעד לפני כמה ימים צחקת איתו כבר לא קיים יותר, אתה אומר לעצמך: "בואנה, יש מצב שגם אני לא חוזר הביתה".
אחרי יום מנוחה נכנסנו שוב. מ"מ של אחת המחלקות בגדוד קיבל כדור בצוואר מירי דו"צ שלנו עם שריון. ראיתי את הפינוי. הוא היה כמו משפחה בשבילי. באותם רגעים עלינו בקשר ואמרנו שהותקלנו. ראיתי הדם שלו, הוא התחיל לפרכס. הייתי משותק.
היום עולים לי פלשבקים של מה שקרה למ"מ ולשאר החיילים שראיתי פצועים או מתים, אבל מה שנחרט לי הכי חזק בזכרון הוא דווקא הריח, שאיתו אני מתעורר בלילה לפעמים. ישנו בבתים שננטשו עם אוכל שנשאר כמו שהוא, עם פגרים של בעלי החיים: כלבים, חתולים וחמורים ומדי פעם גם עם גופות שנותרו מאחור. לפעמים גם עשינו את הצרכים באותו מקום שבו ישנו, כמו למשל כשנתנו חיפוי לכוחות שטיהרו את המנהרות וישנו במשך כמה ימים בתוך שוחות על הרצועה. הריחות הקשים ביותר היו בבית ששהינו בו בשכונת אבו עמאר, היה שם כל כך מסריח, ריח של ריקבון, של מוות, של רעל, עד שכולנו, כל הצוות, הקאנו בזה אחר זה.
לפני חודשיים חזרתי מהלחימה, אבל במשך שבוע נשארתי שם במחשבות. הייתי כמו מומיה. שתקתי, התקשיתי לדבר ולשמוח והיה לי כואב וקשה. אמרתי לאמא שלי שאני כבר לא מרגיש כמו עצמי. בזמנים הכי לא נכונים אני מרגיש שאני משתגע: פתאום אני מתעורר בלילה ומריח ריח מסריח, או הולך ברחוב ועולה לי פלשבק של מה שקרה למ"מ. אבל הרגע בו הבנתי שנשארה לי צלקת היה רק שבועיים-שלושה אחרי שחזרתי כשרבתי עם חברה שלי. היא בכתה ואני התעצבנתי ושאלתי אותה "מה את בוכה? חבר שלך מת? מישהו נפצע?" והיא התעצבנה ואמרה שאני כבר לא בעזה וביקשה שאשחרר מזה. כנראה היא נגעה לי בנקודה מאוד רגישה, כי באותו הרגע הכל התפרץ ועלה מחדש: המראה של המ"מ לידי, זה שבניה כבר לא איתנו, גופות החיילים שהתפוצץ עליהם מטען. פתאום כל כך נפגעתי, עד שהלכתי הצידה ופשוט יבבתי כמו ילד קטן.
מאז אמרו לי שכדאי לדבר עם אנשים, אז אני מדבר, אבל בינתיים אני מפחד לדבר עם איש מקצוע כי יש דברים שעדיף שלא לחפור בהם. לא מזמן חגגנו שנתיים בצה"ל. אם מישהו היה אומר לי כשהתגייסתי שאכנס לעזה ואלחם בהיתקלויות עם מחבלים - לא הייתי מאמין לו. אז צלקת נפשית יש לכולנו והזיכרונות יישארו, אבל ביניהם יישארו גם זיכרונות טובים של הפעולה המבצעית הראשונה שלי לצד החברים הטובים: הצחוקים והחיפוי והחוזק שנתנו אחד לשני והידיעה שראינו כבר הכל ועכשיו כבר שום דבר ואף אחד לא יכול עלינו.
בשבוע שעבר למשל דיברתי עם חבר שלחם במלחמת לבנון השנייה. הוא סיפר לי שלקח לו זמן להבין שהוא הלום קרב ונתן לי כמה טיפים. "השק הזה מאוד כבד", הוא אמר, "אבל רק אני יכול להוציא ממנו את הדברים החשובים לחיים ולשים בצד את כל השאר". וזה מה שאעשה.
הביאה לפרסום: אלינור פוקס