גדלתי בחסידות ירושלמית מוכרת ולמדתי באטמוספרה חרדית קלאסית. צעדתי בדרך שבה חונכתי והלכתי בתלם. בימים הקרובים, 12 שנים אחרי מועד הגיוס המקורי שלי, אני מתגייס למסלול ב', מסלול המותאם לחרדים שמעוניינים לתרום, לעבור חיול מהיר ולהתחיל שירות מילואים בפיקוד העורף.
לא התפכחתי. לא גיליתי את האור. כמובן שלא יצאתי בשאלה. אני חי באותה החברה החרדית בה גדלתי, מאמין באותן אמונות ומוקף באותם אנשים. מה שהשתנה בי זו הכרה והפנמה של מוטיב האחריות. עכשיו יש לי אחריות. אני לא בורח הצידה וטומן את הראש בקרקע, ואני לא יכול לשבת מהצד. כנגזרת של האחריות על עצמי, על עירי ועל משפחתי, אעשה כל מה שאני יכול כדי להשתתף במאמץ המלחמתי.
אני שלם מאוד עם הדרך בה חונכתי. האמנתי ועודני מאמין בנחיצות ובחיוניות של קבוצה שתעמול על לימוד התורה – ספר החיים שלנו ומאור חיינו באלפי השנים האחרונות – בוודאי לאחר ששבנו לחיות בארצנו כאומה מתוקנת שהולכת ומתעצמת. לכן, אין לי נקיפות מצפון על כך שלא התגייסתי כבני גילי. עשיתי בדיוק את שחונכתי עליו ועסקתי יום וליל בלימוד תורה.
כן הרהרתי במשך השנים במה יכולתי לתרום לו הייתי בוחר להתגייס ולאיזה מסלול חיים הייתי מתפתח. המחשבות הללו הובילו אותי לנסות להתגייס בגיל 22 לתוכנית הכשרה מקצועית במסגרת אחת מהיחידות הטכנולוגיות של צה"ל, אבל לא בדיוק הצלחתי. ניסיתי והמשכתי הלאה בשגרת חיי.
היום אני בן 30, נשוי לאיילה ואב ליהודה, אלישבע ואביגיל. גר בבית שמש. למדתי בישיבות חסידיות טובות ואחרי נישואיי וכמה שנים של לימודים בכולל, למדתי הנדסאות והיום אני עובד כמפתח תוכנה בחברת הייטק בהרצליה.
היום אני מבין שככל שמתבגרים וגדלים, יש יותר לקיחת אחריות. אחרי עשר שנים במשק, עשר שנים בהן עבדתי עם אנשים מזרמים אחרים, הקשבתי לסיפורי החיים שלהם ופגשתי אותם כבני אדם, לא כ"הם", אלא כחברים, כידידי נפש קרובים מאוד שלי – הרבה מאוד תובנות נופלות ומחלחלות, ועכשיו הן גם הובילו לפעולה.
חלק מהאינדקטורים לתהליך בגרות, התפתחות מוסרית ובשלות פסיכולוגית של אדם היא מידת האחריות שלו, המוכנות לקחת אחריות על עצמו ובהמשך על סביבתו, על המשפחה שהוא מקים ועל הקהילה בה הוא חי. אנשים עם מודעות ציבורית לוקחים אחריות מוגברת על האזור הגיאוגרפי שבו הם חיים, וברמה הארצית – אחריות לאומית. כל רובד של התבגרות מביא איתו תודעה שונה של אחריות אישית, סביבתית וציבורית. אחריות ציבורית היא בסופו של דבר מה שמאפיין את הנהירה הנוכחית של החרדים להתגייס.
כולנו ראינו מראות קשים ומחרידים, תמונות שואה של ממש, קונספציות ודוקרטרינות נשברו באבחת מתקפת טרור זוועתית. האמונה שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח, הידיעה שחיל האוויר יהיה שם בכל זמן ושהכלים הטכנולוגיים שפיתחנו יספקו הגנה מרחבית מוגברת - התנפצו אל קרקע המציאות באחת. קיבלנו סטירת השכמה כואבת – החברה הישראלית כולה, ובתוכה המגזר החרדי.
אני מבין היום שגורלה של הפנטזיה ל"צבא קטן, חכם ורזה" היא ליד הפסוק של "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". אי אפשר להישען על דוקטרינות של הרתעה והתמגנות בלבד. פרדיגמות שמזלזלות במאסות של כוח מול קניבלים שקמים עלינו לכלותנו, דינן להיעלם.
כיף לחשוב שיש מישהו שיעשה את העבודה בשבילנו. אבל הקבוצה החרדית – על עדותיה, זרמיה, פלגיה וקבוצותיה – מונה קרוב למיליון וחצי אזרחים, ולכן מה שבעיקר נדרש מאיתנו היא לקיחת אחריות. אם נמשיך לנהל מערכת יחסים שמנוהלת על ידי שיח ומונחים שמשקפים שנאה, ניכור ופילוג, שיח שלמרבה הצער שבר שיאים חדשים – נגיע לקיטוב אמיתי, שיהרוס את המרקם החברתי ויוביל, בסופו של דבר, להכחידנו במרחב בו אנו חיים היום.
אני מאמין שעלינו ליצור תנועה חרדית-לאומית, זרם ישראלי עובד, שמעורה בהוויה הישראלית, אבל במקביל רוצה לשמר את הזהות החרדית שלו במלואה. כלומר להעצים את החרדיות, לבגר אותה ולקחת אותה לשלב הבא של התפתחות אנושית ויהודית. ליהנות מהזכויות תוך נטילת חלק בחובות שנגזרות מנטילת אחריות.
האתוס החרדי והאידיאולוגיה החרדית-ישראלית (בשונה מנרטיבים ונורמות בקהילות חרדיות בארה"ב או באירופה) נוצרו וטופחו בהדרגה בעשרות השנים שלאחר השואה. על גבי אמונה יהודית שורשית וקדומה על כוחו של לימוד תורה להעניק הגנה מטאפיזית-קוסמית, שכבת הגנה בסיסית לאומה ולעם ישראל, התפתחה בישראל חשיבה דיכוטומית וממנה נגזר כל עולם הערכים ותכניות הפעולה הציבוריות והפוליטיות של המגזר, תפיסה לפיה עולם הישיבות והכוללים הם המקום האידיאלי והבלעדי להגנה מעשית על העם ומקום השירות היחיד שאליו מוכוונים כל בוגרי מערכות החינוך החרדית. לפי תפיסה זאת שהות בהם, לימוד והתפתחות רוחנית באקלים שלהם, הם לא פחות חשובים משירות בחיל-האוויר או חיל הים.
בהחלט חשוב, קריטי וחיוני שיהיה לעם ישראל את החיל הזה, חיל לימוד-תורה, פשוט כי זו סיבת ומהות הקיום שלנו לפי אמונת אבותינו. צורך זה לא משתנה גם בימים אלה. מה כן משתנה? אנשים בוגרים, שהיו בישיבות ובכוללים ונכנסו לשוק העבודה, מתחילים להסתגל לחברה הישראלית ולהתפתח בהתאם אליה. אנחנו צורכים תקשורת ואקטואליה, אנחנו מבינים את ההתפתחויות הבטחוניות, ורואים איך המגזר גדל בצורה אקספוננציאלית. ככל שאתה מתבגר – כך אתה נעשה אחראי על הפעולות שלך.
נער חרדי בן 13-14 מסיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי שלרוב יקרא תלמוד תורה (חיידר) ובו ילמד עד כתה ט'. אחר כך יעבור ללמוד בישיבה בה ילמד שלוש שנים, שנקראת ישיבה קטנה, וממנה ימשיך וילמד כמה שנים בישיבה שממנה ייצא עם נישואיו כמה שנים אחר כך ונקראת ישיבה גדולה לרוב במסגרת פנמייתית מלאה. לאחר נישואיו בשעה טובה ומוצלחת ימשיך למסגרות לימוד שממוקמות בבתי כנסת שפזורים בכל עיר ושכונה ונקראים 'כולל'. אחרי כמה שנות לימודים ב'כולל' רובם ימשיכו ללימודי מקצוע ולעבודה בתעשיות השונות במשק הישראלי, ומיעוטם ימשיכו ב'כולל', מיעוט שמונה כיום כמה עשרות אלפי בעלי משפחות.
לפי נתוני הלמ"ס המעודכנים כ-54 אחוז מהגברים החרדיים עובדים כיום (לעומת 83% מהנשים החרדיות).
אלפים מהם מתנדבים עם הזמן לאורך שנים ארוכות ולרוב עד זקנה ושיבה בארגוני חסד מוכרים דוגמת זק"א, איחוד הצלה, יד שרה או עזר מציון ודומיהם.
מסלול שלב ב' המותאם לחרדים פונה בדיוק לרוב הזה, לקהל היעד של החרדים העובדים. מהם מורכבת כרגע הקבוצה הראשונה של 3,000 חרדים שנרשמו ומעונינים להתגייס. הם בעצם פונים לצה"ל ואומרים, "אנחנו כאן, קחו אותנו ונתרום כמיטב יכולתינו". צה"ל מושיט בימים אלו את שתי ידיו, נעזר בכישורים של אלו שמשתלבים בצרכים המבצעיים כמו עוס"ים, פסיכולוגים ונהגי משאיות, ואת היתר מכשיר לתפקידים עורפיים אחרי טירונות קצרה.
הרצון שלי ובעקבותיו ההחלטה שלי להתגייס לא הגיעו ברגע. זה לא שקמתי בבוקר ובעקבות מודעת וואטסאפ החלטתי להתגייס. מדובר בתהליך הדרגתי. ראינו את זוועות הדרום ואת המחזות האיומים, המונים סביבי בשכונת רמה ד' בבית שמש נקראו למילואים תוך כדי החג, חברים רבים אחרים התחילו לגייס כסף לסיוע לחיילים והקימו תוך ימים ספורים מערכים וארגונים לרכש מזון וציוד טקטי.
בעקבותיהם הצטרפתי גם אני. הקמתי מערך סיוע לנשים חרדיות שבעליהם התגייסו למילואים, ומיועד לארגן אירוח בשבתות, שליחת סעודות שבת למעוניינים, תיווך תמיכה נפשית ופסיכולוגית וריכוז מתנדבים לעזרה לוגיסטית. התרגשתי עד דמעות לראות איך אלפים רבים נרתמים ומקדישים את כל יומם לפעילויות הללו. עם זאת, הרגשתי שלצד התפרצויות אדירות של חסד אני צריך משהו אחר עבורי, משהו שיהיה חלק ממנגנון שיודע לתעל את האנרגיות ואת היוזמות למשהו סיסטמתי מקיף, עם ראיה מערכתית כלל ארצית ופיזור מדויק. כשראיתי שצה"ל מתחיל לגייס חרדים למסלול – כמובן שנרשמתי.
מסלול ב׳ קיים בצה"ל כבר שנים. תמיד התגייסו אליו כמה עשרות בכל שנה, אבל רק בחודש הקרוב יתגייסו אלפים. אנחנו עושים רובאות 02 מקוצרת של שבועיים אינטנסיביים, ואז משתבצים ישירות למערך המילואים. בפועל אנחנו מתגייסים מעכשיו ועד להודעה חדשה, לא חודש, חודשיים או שנה. וכן, ברור שיש חששות. יש חששות של אדם בוגר, שרגיל לעשות את מה שהוא טוב בו ואת מה שהוא אוהב. יש לי מעגל חברתי ומשפחתי, ועכשיו, בגיל 30, אני הולך להיות חלק ממערך שאני לא מכיר, עם היררכיה, מושגים, מונחים וראשי תיבות שזרים לי לחלוטין. להתחיל את זה עכשיו זה קשה מנטלית וגם תודעתית, וזו יכולה להיות מכה קשה לאגו. זו לא פגישת מחזור, זה להתחיל מאפס, ואני הולך לעשות עבודות שלא בטוח עולות בקנה אחד עם החלום הגדול לתרום. מצד שני אני מבין שככה עובדת מערכת, וזו המשמעות של להיות בורג – אני מצטרף למכונה גדולה ומשוכללת.
אני כמובן לא יודע לתאר מה קורה בחלקי החברה החרדית כולה. אבל אני כן יודע את שקורה במעגלים החברתיים שלי, חרדים צעירים, בני 25-40, אנשים עובדים ממעמד הביניים החרדי - מסתכלים ימינה ושמאלה, ולצד אלו שקיבלו צו 8 אנחנו חשים שקיבלנו צו מוסרי ומצפוני, והצו הזה מייסר ומטלטל אותנו. אנחנו מתבוננים פנימה ועולה מבוכה גדולה, מבוכה שמערערת את שחשבנו כל השנים ואת האמונות הבסיסות ביותר שנוגעות לחלק שלנו במארג החיים בישראל, את התפיסות ואת הגישה האפולוגטית שנקטנו בה כל השנים. האם יתכן שנשב מהצד ולא נתרום? 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה'?
הצעד הזה שלרבים מכם ישמע טריוויאלי, וחלק יפטירו בזלזול שזה "מעט מידי ומאוחר מידי" ונראה כמובן מאליו אינו כזה, ולמעשה רחוק מאד מכך. הוא דורש שבירת מחסום, פריצת גדר וסלילת דרך חדשה. אילולי זה היה המצב לא היינו רואים 3,000 מתגייסים, אלא 300 אלף, אבל זו התחלה של תנועה. בפיזיקה יש את חוק שימור התנע, וכדי לשנות את זה צריך גורם חיצוני שישנה את המסלול ויתחיל תנועה אחרת. כך כל תנועה צריכה להתחיל ממשהו. אני מקווה מאמין ומייחל שזה ילך ויצבור תאוצה, ילך ויתרחב, יתעצם ויתעבה.
העמדה החרדית הקלאסית לאורך כל השנים הייתה שמי שיושב ולומד צריך להמשיך ללמוד, וכל מי שלא לומד - צריך להתגייס. עמדה זו היתה גם עמדתם של גדולי הדור לאורך השנים. למה בפועל גם חלקים אלו לא התגייסו ברובם? כנראה שגם מרכיב הפחד מירידה רוחנית, היחלשות וקושי בהקפדה על נורמות דתיות שיחק פה תפקיד חשוב, אבל גם מכיון שפוליטיקאים פופוליסטים מסוימים רכבו על סוגיה זו והפכו את השיח עליה לשאלה של הטובים מול הרעים, בני האור מול בני החושך. התוצאה הובילה להתסגרות ולהליך התבדלות מועצם מנגד עד למצב שסוגית הגיוס הפכה למרכיב זהותי חרדי, ו"חרדי אמיתי לא מתגייס". התוצאה הטרגית של חברה מתגוננת ומותקפת היא, שרוב הקבוצות והאינדיבידואלים שהיו יכולים להתגייס גם בשגרה הרגישו שהם לא מעוניינים 'לתת למכה לחי'. נושא הגיוס הפך לסוגייה פוליטית טעונה מאד, רגשית וערכית, וחברה מתגוננת לא מושיטה יד לשלום. דומה שעכשיו, בשעת חירום, אנחנו רואים מה יכול היה להיות אחרת, ויכולים להוביל גם למציאות אחרת. הגיעה העת להושטת יד לשלום. בשלה עת פיוס.
מצד אחד יש את הניכור לשירות בצה"ל והסתייגות מוחלטת מאלו שעשו זאת במקום לשבת וללמוד בהיכלי הישיבות הקדושות, ומהצד השני, צה״ל הוא אחד הגופים שזוכים לאמון הכי גבוה בחברה החרדית. לצד התנהגות מופקרת ופופוליסטית של פוליטיקאים מסוימים שהובילו לתוצאה הפוכה, צה״ל התנהג לאורך השנים באחריות, במתינות ובמקצועיות רבה. הליך גיוס החרדים - אלו שהתגייסו בהסכמה - התנהל בהוגנות ובכבוד הדדי, תוך תקשור עם כל הגורמים החרדים והקמת מסלולים מותאמים עבור קהל היעד. התחושה וההבנה בחברה החרדית היא שצה"ל אינו גוף לעומתי, ולכן האמון בו לא נפגם.
התגברות ועליה במספר המשרתים החרדיים טומנת בחובה גם לא מעט קשיים, אתגרים ובעיות. אבל אם התהליך ינוהל נכון, צה״ל יצא מרווח, החברה החרדית תצא מורווחת, ואחת הסוגיות שהכי מפלגות את העם יכולות להיפתר, או לפחות לרדת כמה דציבלים. לצד זה, ברור לי שאם נושא הגיוס יתנהל בצורה אלימה וכפויה זה לא יתקדם לשום מקום. מוסדות חינוך וישיבות יעדיפו לא לקבל שקל מהמדינה, העיקר לא להתכופף לתכתיבים חיצוניים. כולי תקווה שהתנועה הזו, שקיימת בשוליים ומתעצמת עכשיו, תתרחב ותתעבה, עד שתימצא הדרך לעשות אותה בצורה נכונה.
מה יקרה בדיוק בשנים הקרובות? אני לא יודע להתנבא ולא לחזות עתידות. אבל כאשר אלפי חרדים יחזרו הביתה במדים ויראו לעצמם ולסביבה שכלום לא קרה, שהם עדיין חלק מהקהילה, עדיין חרדים שומרי מצוות, מקפידים על קלה כחמורה – כולנו נבין שהשד לא כזה נורא.
ראינו בחצי השנה האחרונה את החברה הישראלית נקרעת לגזרים. ראינו את החוסן החברתי מתפורר, ראינו מחלוקות פוליטיות שהובילו לקיטוב חריף בעם. קבוצות התנכרו זו לזו, והפסקנו להזדהות האחד עם השני. המחשבה על פיצול ישראל לא הייתה בדיחה, אלא חשיבה שנשענת על ניכור שהצדדים חשו אחד כלפי השני. הויכוח הזה, שהתנהל בצורה אלימה מכל הכיוונים, הוביל לפיצוץ אחרי פיצוץ. אם האנרגיה הזו הייתה מתועלת למעשה חיובי, למתינות, לשיקול דעת, להידברות, להבנה שאף אחד איננו האויב – יכול להיות שהמלחמה הפנימית בתוכנו הייתה נמנעת.
התהליכים האלה צריכים להיעשות בכבוד הדדי, מתוך הכרה והכלת האחר, ולא מתוך הורדת ידיים והבסת המחנה הנגדי. אם נשכיל לפתח את מערכת ההפעלה שלנו בגירסה חדשה, נוכל לפתור גם את זה. וכרגע נראה שאין לנו ברירה.
הביאה לכתב: אילי פארי