עיתוני ה-13.05.04 ידעו לספר ש"זעקותיה של לריסה, אמו של זאור סמיילייב, שנהרג בתקרית ברפיח, קרעו את דממת הלילה בשכונת הווילות באופקים שבה מתגוררת המשפחה". לעולם לא אצליח להבין מה עובר בראשם של אם, אב, אח או אחות כשהם רואים את משלחת לובשי המדים שהגיעה לבשר להם את הנורא מכל. כשהם מקבלים את הידיעה על נפילתו של יקירם. כשמסלול חיים שלם עצר ונגדע.
לרגל יום הזיכרון תשע"ו, פרסמה מערכת הביטחון את רשימת הנופלים העדכנית, מספר בלתי נתפס של 23,447 חללים. במציאות המטורפת של חיינו - מציאות של מלחמות, מבצעים והזיות - מדובר ברשימה שמתעדכנת על בסיס קבוע, ובקצב החיים יש שם משהו שגורם לנו לשכוח את אלה שנפלו קודם. שמסרו נפשם עבורנו. אבל היום אנחנו מצווים להיזכר.
אסון הנגמ"שים בעזה היה ללא ספק מהרגעים האיומים בהיסטוריה הצה"לית. אין ישראלי שליבו לא נצבט כשראה את לוחמי צה"ל זוחלים על ארבע כדי לחפש את חלקי הגופות של חבריהם מצוות המנהרות שהתפוצצו לרסיסים. מה עבר בראש ההורים של מי שהוגדרו אז נעדרים - רק אלוהים יודע. אבל השבוע, ממרחק של 12 שנים, שלושה מהם שיתפו אותנו במה שעבר עליהם. הם סיפרו על צוות לוחמים קטן ומיוחד שכבר אז עסק במנהרות של עזה, הרבה לפני שמישהו אחר הפנים את המשמעות הישראלית של המילה מנהרה.
90 מנהרות בשנה
המנהרות הן נושא חם בישראל של היום. ומוזר שרק היום, או לצורך העניין רק בשנתיים-שלוש האחרונות, משום שכבר לפני תריסר שנים פעל ברצועה צוות לוחמים קטן ומובחר שחשף בפחות משנה כ-90 מנהרות בגבול שבין עזה למצרים. מי שהקים את צוות המנהרות הראשון והפך למפקדו היה סגן אביב חקאני, קצין המנהרות של אוגדת עזה בתפקידו הרשמי. בין הלוחמים היו גם סמ"ר ליאור וישינסקי וסמ"ר זוהר (זאור) סמיילייב זיכרונם לברכה.
"כשאביב היה חייל הוא לא שיתף אותנו במה שעשה, הוא כן אמר ש'אנחנו מחפשים מנהרות, מוצאים ומפוצצים', אבל לא יותר מזה", מספרת עדנה, אמו של אביב חקאני. מהשיחה איתה עולה שאביב גייס אפילו אותה כדי להקים את היחידה: "אני מדריכה ורכזת טיולים בבית הספר, ואביב כל הזמן שאל אותי אם אני מכירה מקומות ומסלולים. הוא אמר, 'אני רוצה לאמן את החיילים שלי'. באותם ימים לא הייתה יחידה ייעודית כמו סמו"ר וכל מה שיש היום, ואביב לקח אותם לכל מיני קרבות פיינטבול וטיולים במקומות מפחידים וחשוכים כדי לדמות זחילה ולהרגיש את הפחד".
עדנה מספרת שאביב גייס גם את אביו חיים, מדריך קרב מגע במשטרת ישראל. "הוא לקח את הצוות שלו להתאמן במתקנים של המשטרה. בכלל, הוא גייס את כל המשפחה. אם היה צריך למשל כננת של ג'יפ, הוא היה מתקשר אליי. אני מדברת גם על רמה של להשיג פנס לחייל ואפילו אקדח".
צוות המנהרות של אוגדת עזה מנה בסך הכל כשבעה לוחמים ("13 בשיא שלו"), אבל מה שהם עשו היה לא פחות ממדהים. כמעט מדי יום חשפו הלוחמים מנהרות על ציר פילדלפי, ופוצצו אותן. למעשה, אביב והצוות שלו כתבו את המדריך ללוחמה בטרור מנהרות - ורק נזכיר, אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-2000. צה"ל מושקע כולו בשטחי איו"ש והימים הם ימי האינתיפאדה שנייה. "למעשה, אביב הקים את מה שהיום זה סמו"ר", אומרת עדנה חקאני.
שלמה וישינסקי, אביו של ליאור, מדגיש שכל החיילים בצוות "התנדבו לזה. ירדו לעומק של 20 מטר, לעלטה, פשוט אל הלא נודע. אז לא היו כל הרובוטים והטכניקות שיש היום: הם היו נכנסים לרפיח כשגילו מנהרה. תוך כדי קרב, פשוט נכנסים לסלון של בית שממנו יצאה מנהרה ומפוצצים אותה".
גם שלמה מספר שאת רוב הסיפורים הוא שמע בדיעבד: "ליאור כמעט ולא דיבר, אבל ידענו איפה הוא. באותם ימים הם גם חפרו מנהרות כדי להרים מוצבים שלנו - את תרמיט הרימו פעם אחת - והוא היה עושה ביקורות במוצבים כדי לראות שלא חפרו מנהרות. זה לא היה פשוט עבורי, ואני לא יכול לספר מה אמרתי לו כדי שיעזוב את זה".
על החשאיות, שנועדה בין השאר להגן על המשפחה מפני דאגות, שמענו גם ממור - אחיו של זוהר סמיילייב, שסיפר לנו בגאווה על השירות של אחיו. "מה שאני יודע זה רק ממה שסיפרו אחרי שהוא נפל. שהוא כל הזמן רצה להיות ראשון ובאטרף על כל משימה, מאוד אהב את הצבא, את הנשק הכי טוב ומשופצר שיש. הייתי בן 12 כשהוא נהרג, ואני זוכר שכשהיה מגיע לבית הוא לא דיבר יותר מדי, רק אומר שהכל בסדר ולא צריך לדאוג. רק כשהגיעו אנשים לספר מה הם עשו הבנו באמת".
מור מקריא את מה שכתב להם אחד מאנשי הצוות: "אני כותב לך מלב רפיח. מצאנו עוד מנהרה ולקחתי הפסקה קטנה לפני שאני נכנס לסרוק אותה. אין יום שעובר בלי שאני נזכר ביום הנורא ההוא שהתחיל כעוד יום שגרתי. סך הכל לצאת לפיצוצים ולחזור, ונגמר באסון שהלכת עם אביב וליאור. אני לעולם לא אשכח את הרגעים, גם אם היו מעטים, שהיינו יחד. שבסופן חשפנו עוד מנהרה. את משחקי הכדורעף בלילות שלא היה לנו סיכוי בהם מול ענק כמוך. אני לא יודע מה אביב סיפר לך באותו יום על המשימה שלכם, אבל חשוב לי שתדע שלא יצאתם סתם לעוד משימה שגרתית. זו במיוחד נועדה לשמור על חיי החיילים במוצב".
המשפחות לא ידעו מה עובר על הבנים בשגרה, ואולי טוב שכך. אולי פה אתם צריכים לעצור רגע, לעצום את העיניים ולדמיין שאתם חייל בכניסה למנהרה, וכל מה שיש לכם זה קסדה על הראש, אקדח ביד ופנס. זהו. אביב, ליאור וזוהר היו בעצם הרובוט שנכנס ראשון למנהרה חשוכה: סורקים, ולאחר מכן מפרקים את כמויות חומר הנפץ שנשאו על הנגמ"ש שלהם. הפיצוץ האדיר, כשהעפר עף גבוה לשמים, היה רגע סיום של עוד משימה. הניצחון הקטן שלהם. 90 פעמים הם עשו את זה, שוב ושוב, יום אחרי יום ולילה אחרי לילה.
כל זה קורה בגבול שבין עזה לסיני, מתחת לציר ששמו פילדלפי, שכבר אז נחשב למקולל. מקום שגבה את חייהם של חיילים רבים. את הנתון המרשים הזה של כמות המנהרות הם צברו בתקופה של שנה בערך, אבל הכל הסתיים עבורם ביום אחד קשה, יממת קרב מהשחורות שידע הצבא.
קללת הנגמ"שים
די בצמד המילים "אסון הנגמ"שים" כדי להעביר צמרמורת בכל הגוף. זה החל ב-11 במאי 2004, כשכוח משוריין של חטיבת גבעתי נכנס לפעילות ברצועת עזה. במקרה ליווה את הכוח צוות של חדשות ערוץ 2, והמצלמה קלטה שם את נגמ"ש מחלקת הפלחה"ן שהתפוצץ ופשוט נעלם, ונגמ"ש שני שנפגע באופן קשה. שישה לוחמים נהרגו ואזרחי ישראל ראו באימה את המחבלים מתעללים בשרידי הגופות. בעיתוני הבוקר כבר הספיקו לפרסם את התמונות עם המסגרת השחורה, לא יודעים שלמחרת יפרסמו עיתון דומה.
ב-12 במאי 2004 נכנס לרצועה צוות המנהרות של אוגדת עזה, כמו תמיד בהובלת אביב חקאני. הם נסעו לכיוון ציר פילדלפי. על הנגמ"ש היו כמויות אדירות של חומר נפץ, והמטרה - להשמיד עוד מנהרה. אבל עוד לפני שהגיעו ליעד טיווח מטול RPG-7 את הנגמ"ש והדחפור שליווה אותו. הדחפור נפגע קל, אולם הפצצה השנייה שנורתה חדרה את הנגמ"ש של צוות המנהרות והפעילה את חומר הנפץ שהיה שם. הנגמ"ש הזה התפוצץ לכל עבר.
במקום פרץ קרב סוער שבמהלכו נהרגו עוד שני לוחמים, רס"ל איימן גדיר ורב"ט אלעד כהן. חיילים אחרים נפצעו. אבל מה שללא ספק ייזכר מהאסון השני זו שורת החיילים שירדו על הברכיים ביישור קו וחיפשו את שרידי הגופות של צוות המנהרות. התמונה הזו של הלוחמים זוחלים וממש מסננים חול בידיים טלטלה את כל מדינת ישראל. "קשה לי לדבר על זה", אומר מור, אחיו של זוהר. "לא היינו מודעים למה שקורה שם. גם באותו לילה לא חשבנו על זה".
עדנה, אמו של אביב: "ארבעה ימים הם חיפשו בחולות וראיתי את זה בזמן אמת. היה נראה לי כמו ילדים שמשחקים בחול, כמו הכורים באמריקה שמחפשים זהב, רק שזה הזהב שלנו. פניתי לפינקי (אל"מ פינקי זוארץ, אז מח"ט עזה דרומית – ש.ל) ואמרתי לו שיעצרו את החיפושים האלה כי זה ממש מסוכן. הוא אמר לי: 'אנחנו לא עושים את זה בשבילך, לא בשביל אף אחד. אנחנו עושים את זה בשביל החיילים. כל חייל צריך לדעת שאם הוא יוצא למשימה, צה"ל מחזיר אותו ולא משנה איך. צריך להחזיר בשלום, אבל אם בארון אז בארון ואם בשקית אז בשקית, אבל אנחנו נחזיר אותו'".
שלמה וישינסקי מוכר לנו הישראלים לא רק כשחקן אלא גם כאדם רודף שלום, איש רוח ואמנות. הוא מספר שכזה היה גם בנו ליאור. אחרי האסון, מספר שלמה, הגיע טלפון מעניין מהצד הפלסטיני: "בשבעה צלצלו אליי מהרשות כדי להגיד שהם משתתפים בצערי. זה היה סיכול ממוקד שלהם, הם ידעו את השם שלו והכירו אותו. אמרו לי שהוא עשה להם הרבה צרות ו'אל תשכח שהוא היה חייל, זה לא רצח'". שאלתי את שלמה איך מגיבים לשיחה כזו. הוא ענה: "תודה רבה. מה כבר אני יכול להגיד".
לימים קיבל שלמה טלפון ממערכת הביטחון שבישר לו על חיסול המחבל שפגע בנגמ"ש והביא למות בנו. שלמה מספר שהתגובה האינסטינקטיבית שלו הייתה "מסכנה אמא שלו". לא פחות מדהים היה לשמוע ממנו על אירוע שבו קרסה מנהרה, "והם שהכירו את ליאור הרימו דגל לבן וקראו בשמו שיסייע בחילוץ של הלכודים". ליאור לא היסס וחילץ את הפלסטינים שנלכדו במנהרה, "ואז הם לא הרגו אותו למרות שידעו מי הוא".
פשוט תזכרו אותם
כל ההורים ששוחחנו איתם ידעו, הרגישו, שמשהו רע קרה באותו יום. "ליאור הכין אותי לזה", אומר שלמה. "הוא אמר לי, 'יכול להיות שאני לא אחזור יום אחד, אז תתכונן לזה'. משפט מאוד קשה לאבא. הוא אמר לי שכל יום יורים עליו וכל יום מפספסים, אז פעם אחת הם פגעו. באותו יום קניתי לו אופנוע. ליאור אהב לטייל ורצה אופנוע גם כדי להגיע מהר בהקפצות. יותר מהר ונוח. השארתי לו הודעה והוא לא חזר אליי. הרגשתי וכבר בשש ישבתי שבעה. המשלחת הגיעה רק בעשר בלילה".
עדנה חקאני הרגישה רע באותו יום. היא נתקפה רעד ובסופו של דבר פשוט קמה ועזבה את מקום העבודה שלה. התחושה שמשהו לא בסדר החלה יום קודם לכן. "אמרתי לאביב מה אני מרגישה, ואחרי הפיצוץ של הנגמ"ש הוא אמר לי 'אמא, צדקת, אבל את רואה - לי לא קרה כלום'. ואז קרה הפיצוץ השני. התקשרתי לחברה שלו ששירתה בחמ"ל ושאלתי מה קרה. היא אמרה לי שהיה פיצוץ יותר גדול ממה שהיה יום קודם, אבל עוד לא יודעים כלום. שהיו נפגעים, אבל לא דיברו על הרוגים ומפנים אותם לסורוקה".
עדנה שלחה לסורוקה את אחותה שגרה בבאר שבע. "אמרתי לה שינחתו מסוקים בסורוקה, ושתלך לשם ותראה בדיוק מי יורד מהמסוקים. אחרי שעה וחצי היא התקשרה אליי לומר שהמסוקים נחתו, סיפרה כמה פצועים יש. היא אמרה שראתה אותם אחד אחד, ו'תגידי תודה לאל, כי אביב לא ביניהם'. כשהיא אמרה את זה הבנתי שזהו. אביב תמיד שלח הודעה שהכל בסדר אחרי שקרה משהו, ואם הוא לא כותב את ההודעה ולא בין הפצועים, קרה הנורא מכל".
כשהמשלחת הגיעה אחרי חמש שעות, עדנה כבר חיכתה להם. "גם אז ההודעה לא הייתה חד משמעית כי הם היו בגדר נעדרים", הוא מספרת. "ארבעה ימים הם היו בחזקת נעדרים".
בסיום השיחה שאלתי מה חשוב להם שכולם יידעו על הבן והאח שאבדו. מור סמיילייב סיפר שכל המשפחה עלתה לארץ כדי שזוהר וגם אחותו יתגייסו לצבא. ואז הוא חשב דקה, התייעץ עם אמו, לקח אוויר ואמר: "שידעו שהוא תמיד נלחם בשביל האחר ואת עצמו השאיר מאחור. כל פעם רצה לעזור ולתת מעצמו".
שלמה סיפר על הספריות שהקים על שמו של ליאור בבסיסים השונים, על קרן ליאור, אבל בסופו של דבר סיכם בכך שיש רק דבר אחד שבאמת חשוב לו להגיד, ובזה האמין גם ליאור: "אתה יודע, אני גאה בסגן הרמטכ"ל. הוא זה שנתן לי את הגושפנקה לתלות דגל ישראל בבית, כשאמר את מה שאמר. המסר הגדול ביותר הוא שינסו לעשות שלום".
המסר של עדנה היה חד וברור: "קודם כל שלא ישכחו את הבנים שבזכותם אנחנו קיימים. כשמגלים היום מנהרה יש כל מיני בעלי אינטרס שקופצים על המציאה ומתראיינים ואמרנו והזהרנו, כשאני יודעת שהרבה מאוד זה סתם מילים. בזמן אמת זה לא היה, ואני לא רוצה להרחיב. שלא ישכחו את החלוצים של המנהרות שפרצו את הדרך - את אביב, ליאור, זוהר, אימן ואלעד, וגם את משה".
משה הוא סרן משה טרנטו, שהחליף את חברו הטוב סגן אביב חקאני כמפקד צוות המנהרות ונהרג שבעה חודשים לאחר מכן בקריסת מנהרה. ועדנה מוסיפה: "קח את זה לכל הכיוונים ותזכור שתמיד יש אור בקצה המנהרה".