בליל ה-18 במאי 1987, בשעה 02:00, התקיימה בכלא עזה ספירת האסירים שגרתית. בימים ההם, 18 שנה לפני שישראל נסוגה מהרצועה, צה"ל נכח שם במספרים גדולים, והכלא בלב עזה, שאותו ירש הצבא במלחמת ששת הימים מהמצרים, שימש למעצרם וכליאתם של המחבלים המסוכנים ביותר. 25 הבכירים שבהם שוכנו בתא מספר 7. באותו לילה, בשעה 02:30, עבר בתא הזה סוהר, כיוון פנס זעיר, ראה שכל האסירים ישנים שנת ישרים והמשיך בדרכו.

אחרי שהסוהר הישראלי נעלם בחשכה, מוצבאח חסן אסורי, האסיר המסוכן בכלא, קם ממיטתו והעיר חמישה מחבריו – עימאד ספטאווי, סלאח שתווי, מוחמד ג'מאל, סאמי ח'ליל וחאלד סאלח – כולם פעילי טרור שהורשעו בעבירות ביטחון. השישייה חיכתה חודשים לרגע הזה. הם התאמנו לקראתו והתכוננו להוציא את תוכניתם לפועל: הלילה ינסו לברוח מהכלא.

הם קמו והחלו להתארגן. השישה ידעה שאחרי הבדיקה השגרתית של הלילה, אף אחד לא צפוי לעבור עוד דקות ארוכות, אם לא שעות. הם התלבשו במהירות בחולצות כהות שהכינו, נעלו נעלי ספורט כהות וחיכו לפקודות מאסורי, המוח מאחורי הבריחה. הוא טיפס ראשון מהתא לכיוון חלון השירותים – חלון צר שהיה פתוח אחרי שהאסירים ניסרו בימים האחרונים את סורגיו מתחת לאף של הסוהרים. סאלח שתווי נשאר בתצפית ווידא שאף סוהר לא מתקרב.

כשאסורי חמק מתא השירותים המנוסר הוא החליק, נפל על גג המטבח ונפגע בצורה קלה. הוא המשיך הלאה, וידע שמיד אחרי שיטפס החוצה מהחלון, יגיע החלק המסובך מבחינתו: הוא ימצא את עצמו על גג המבנה, כמה מטרים מעמדת השמירה, ויהיה חשוף לתצפית של השומר במגדל. כשהגיע לגג התברר לו, למרבה ההפתעה, שהשומר במגדל ישן. אסורי הודה למזלו ונתן את האות לחבריו כדי שיצטרפו. אחד אחד הם יצאו מחלון השירותים, בדרכם לחופשי. מי שיצא שני, חאלד סאלח, כמעט שגרם לכשלון הבריחה. "חאלד היה שמן מאוד והוא התקשה לצאת מפתח החלון הצר", מספר סלאח שתיווי, שמיד אחרי שסיים לתצפת הצטרף מיד לחבורה הנמלטת, "היינו צריכים לדחוף אותו בכוח. המזל שלנו היה שאף סוהר לא עבר לבדוק מה קורה".

ששת האסירים שנמלטו מכלא עזה (צילום: מתוך ידיעות אחרונות, 20.5.1987)
השומרים ישנו. ששת האסירים שנמלטו מכלא עזה | צילום: מתוך ידיעות אחרונות, 20.5.1987
המזל הטוב של החבורה לא נגמר כאן. אחרי השומר הישן במגדל, ואחרי שאף אסיר לא שמע את המהומה בשירותים, גם השומר בעמדת הש"ג – ביציאה מבית הכלא – ישן. "הוא פשוט נחר", נזכר שתיווי. "ראינו ברחבה של הכלא כלי רכב ומשוריינים ואסורי חיפש אם השאירו במקום כלי נשק, כדי שנגנוב אותם והם ישמשו אותנו במהלך הבריחה. אבל הוא לא מצא כלום. אחרי כמה דקות, כשהוא סיים לחפש, ירדנו למטה והסתתרנו מאחורי הרכבים. בשלב הבא, כשאסורי ראה שאין תנועה של סוהרים או של מכוניות, הוא סימן לנו לקפוץ מעל החומה, שהייתה בגובה של כארבעה מטרים. קפצנו, ונתקלנו שם בגדר תיל מתולתלת ודוקרנית וכמה עצים. התחבאנו מאחורי העצים, אבל כשהערפל החל להתפזר הבנו שאנחנו חייבים לברוח כי אחרת יתפסו אותנו. טיפסנו על העצים שהיו מעל לגדר התיל וקפצנו החוצה לתוך רחוב טאלטיני. זהו, היינו חופשיים".

"סוהרים חששו לעבוד שם"

כלא עזה (נקרא גם "סראיא") נבנה על ידי השלטונות הבריטיים בשנת 36' במחנה הממשל הצבאי בלב עזה, ולאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הרצועה מידי המצרים, עבר לשמש את ישראל. המבנה הישן לא שודרג על ידי השב"ס בשני העשורים שחלפו מאז ששת הימים, מה שלא הפריע לישראל לשכן בו כמה מהמחבלים היותר מסוכנים ברצועה – חלקם הורשעו ברצח ישראלים ובתכנון פיגועים. בסך הכול הוחזקו במתקן כ-1,200 אסירים.

"זה היה מבנה ישן מאוד, כמעט שלא שיפצו אותו, והאסירים הוחזקו בתנאים קשים ובצפיפות גדולה – התאים היו מיועדים לעשרה אנשים, ורוב הזמן היו בהם 20-30", מספר חיים בן שטרית, קצין הרפואה ששירת במתקן עד לפינויו על ידי ישראל ב-1994 בעקבות הסכמי אוסלו (מאותה שנה ואילך הוא עבר לשמש את הרשות הפלסטינית וב-2007 השתלט עליו חמאס). בן שטרית ממשיך ומונה את הפגמים של בית הכלא: "התאים של האסירים היו במצב נוראי, לא היו שם בכלל תאי שירותים, הם עשו את הצרכים בתוך פחי זבל שחורים, והיה להם מקלחון אחד קטן לכל תא שחלקו בו המון אסירים. גם הסורגים היו דקים יחסית". סוהר לשעבר בבית הכלא מספר שבנוסף לכל אלה, גם היה מחסור בכוח אדם במתקן, וספציפית מחסור בסוהרים צעירים, כיוון שרבים סירבו לעבוד במקום מחשש לחייהם, ודחו את ההטבות הכספיות שבעזרתן ניסו ראשי השב"ס לגייס אותם – דבר שגרם לשחיקה גדולה בקרב הסוהרים הוותיקים בכלא.

כלא עזה (צילום: דוברות שב"ס)
לא היה להם מה להפסיד | צילום: דוברות שב"ס
מדוע שסוהרים צעירים יחששו לעבוד בכלא? "היה ברור לנו שמדובר באסירים שאין להם מה להפסיד, חלקם מחבלים עם דם על הידיים, ושגם יש להם המון זמן לתכנן בריחות", משיב בן שטרית, "הרי כל הזמן היו התראות על ניסיונות בריחה מהכלא. היו מקרים של כוננות גבוהה לאורך שעות ארוכות, אפילו יממה, וגם היו סיכולים של בריחות. אבל", מגלה בן שטרית את אחד הפרטים המדהימים בסיפור, "דווקא באותו היום אני לא זוכר שהיו התראות. כלום. זה היה עוד יום רגיל בכלא, לא חשדנו בכלום".

תוכנית בריחה בסוליה

באותן שעות, בתא מספר 7, הנחשב לאחד השמורים בכלא, ישבו שישה אסירים ותכננו את בריחתם. מנהיג החבורה היה מוצבאח חסן אסורי בן ה-38 – יליד מחנה הפליטים ג'בליה ואיש הג'יהאד האסלאמי שהיה מעורב ברצח ישראלי שערך קניות בעזה, ובמספר ניסיונות פיגוע כלפי חיילים. הוא היה שפוט ל-30 שנות מאסר, שוחרר ב-85' במסגרת עסקת ג'יבריל ונעצר כשנה וחצי אחר כך לאחר ששוב נתפס בפעילות טרור. "הוא היה האיש הכי חזק בכלא ואסירים פחדו להתעסק איתו", מספר שתיווי. "הם עשו כל מה שהוא אמר. את התוכנית לברוח הוא הגה מהיום הראשון שלו בכלא". קדמו לתוכנית הבריחה הנוכחית, מספר תוכניות נוספות שזמם אסורי, אך מעולם לא הוציא לפועל.

פינוי כוחות הביטחון הישראלים מכלא עזה (צילום: אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית)
"את התוכנית לברוח הוא הגה מהיום הראשון שלו בכלא" | צילום: אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית
הפעם אסורי כתב על נייר מחברת תרשים שפירט כיצד תתבצע הבריחה ושמר אותו בתוך סוליית הנעל. "הוא חשב על כל פרט – מה התפקיד שכל אסיר ימלא בזמן הבריחה. מה נלבש, איך נברח", מספר שתיווי. "הוא הכיר היטב את הכלא, את הסוהרים ואת זמני הסיורים בתאים". את התוכנית החל לממש בתחילת שנת 87'. הצטרפו אליו חאלד סאלח, פעיל פת"ח כבן 30 שהיה מעורב בתכנון פיגועים; עימאד ספלאווי, 28, שהיה מעורב בפעילות חבלנית; סאמי ש'ייח ח'ליל, 30, שהיה מעורב ברצח של ישראלי בעזה; מוחמד סעיד ג'מאל, 30, שהשתתף בניסיונות פיגוע נגד חיילים; וסאלח שתווי, 27, שריצה עונש של ארבע שנים בגין עבירות פליליות וחברות בפת"ח. התוכנית המורכבת כללה מספר אלמנטים.

ראשית, המחבלים הבריחו לתוך התא מסוריות, במטרה לנסר את סורגי חלון השירותים שמוביל לחצר הכלא, זאת באמצעות אסיר שביצע את חלוקת המזון והטמין אותן בתוך כיכרות לחם. את עיתוי הניסור תזמנו אסורי ואנשיו לחודש הרמדאן: בעזרת אסירים שהשתחררו באותו הזמן מהכלא, הם העבירו מסרים למואזינים במסגדים הסמוכים של העיר עזה, להגביר את הרמקולים במהלך התפילות, כך שקולותיהם יאפילו על רעש ניסור הסורגים. ב-13 במאי, חמישה ימים לפני הבריחה, קולות התפילות החלו להרעיד את קירות הכלא חמש פעמים ביום, והצטרפו אליהם צעקות וצרחות של אסירים בכלא, במטרה ליצור הסוואה עבור החבורה המנסרת. במקביל הושגו באותם ימים מאסירים אחרים בכלא בגדים כהים שישמשו את ששת הנמלטים בליל הבריחה, כדי שלא יוכלו לזהות אותם.

כלא עזה (צילום: דוברות שב"ס)
העבירו מסרים למואזינים במסגדים הסמוכים | צילום: דוברות שב"ס
"אחרי יומיים בערך כבר ניסרנו את כל שמונת סורגי תא השירותים כשהסוהרים לא חשדו בכלום", נזכר שתווי, "אחרי שניסרנו אותם, החזרנו את הסורגים למקום כדי שהשומר בחוץ לא יבחין שהם לא מחוברים. מעבר לזה, כמעט כל יום היו חיפושים פתאומיים של סוהרים בתאים כדי לבדוק שאסירים לא מחביאים אמצעי לחימה או מכינים תוכניות בריחה, והבנו שלא נוכל להסתיר לאורך זמן את העובדה שהסורגים בעצם שבורים – אז תזמנו את הבריחה יומיים-שלושה אחרי שסיימנו לפרק את הסורגים". 

יום הבריחה היה יום שני בשבוע, השעה נקבעה ל-02:30. כל העסק ארך כחצי שעה: "אחרי שיצאנו מהחלון המנוסר, צעדנו בזהירות על גג המטבח שהיה עשוי מאסבסט והמשכנו לכיוון הצד המזרחי של הכלא", נזכר שתיווי. "בחוץ היה ערפל כבד מאוד, ובקושי ראינו אחד את השני. הבגדים הכהים כמעט גרמו לנו לבלגן גדול. כמעט הלכנו לאיבוד". בהמשך הם טיפסו על העצים שהקיפו את הגדר וקפצו החוצה לחופשי, בלי לראות בדרך אף סוהר או חייל.

כלא עזה (צילום: דוברות שב"ס)
טיפסו על העצים שהקיפו את הגדר | צילום: דוברות שב"ס
"כשיצאנו, היינו מאושרים מאוד, התחבקנו משמחה, ובחוץ כבר חיכתה לנו מכונית מילוט עם נהג שהסיע אותנו לרחוב סאלח א-דין בלב עזה", נזכר שתיווי. "נכנסנו למסגד, התפללנו והודינו לאלוהים שעזר לנו. משם הלכנו למספרה בחאן יונס כדי להסתפר וקנינו חליפות כדי לחגוג את הבריחה. זה הרי כלא שאף אחד לא הצליח לברוח ממנו. באותו היום עוד נפגשנו עם המשפחות שלנו, והתוכנית להמשך הייתה לברוח בסירות גומי של דייגים דרך הים מעזה למצרים. אבל בגלל החשש שלשב"כ יהיה קל יותר לתפוס אותנו כקבוצה, אסורי ציווה עלינו להתפזר, ושכול אחד יברח למקום אחר. מאז לא ראיתי אותם יותר".

עשרה ימים של חוסר שקיפות

שנות השמונים היו שנים רעות מאוד מבחינת שירות בתי הסוהר. האסיר המסוכן ביותר בישראל, הרצל אביטן, ברח במהלכן שלוש פעמים – פעם אחת בעת ביקור בבית הוריו, בפעם השנייה מבית המעצר כשהוא יורה למוות במפקד המתקן, ובפעם השלישית מכלא באר שבע, לאחר שלקח סוהר כבן ערובה. עבריין מסוכן אחר, יעקב שמש, ניסר את סורגי כלא בית המעצר ניצן וברח. צבי גור, שרצח את הנער אורון ירדן, נמלט בזמן שצבע את חומות כלא רמלה. וסוחר הסמים חנניה אוחנה הצליח להשתחרר מאזיקים בידיים וברגליים כשהובא לדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ברח מסוהרים ונמלט באופנוע שהמתין לו מחוץ לבית המשפט.

פינוי כוחות הביטחון הישראלים מכלא עזה (צילום: אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית)
פינוי כוחות הביטחון הישראלים מכלא עזה | צילום: אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית
אבל נראה שאף אחד מהמקרים הללו לא הביך את שירות בתי הסוהר כמו שהביכה אותו הבריחה של ששת המחבלים הפלסטינים מכלא עזה. שר הביטחון באותם ימים, יצחק רבין ז"ל, אמר על הפרשה ש"היא עניין חמור מאוד, במיוחד לאור העובדה שאחד מהם השתתף ברצח ישראלים", והיא אף הועלמה מאתר השב"ס ואין לה אזכור עד היום. למעשה, זו הייתה בסך הכול הפעם השנייה אי פעם שאסירים פלסטינים נמלטו ממתקן כליאה ישראלי. הפעם הראשונה הייתה בשנת 58', כש-66 אסירים פלסטינים ואזרחים מצרים שהיו עצורים בכלא שאטה בעמק בית שאן נמלטו, לאחר שפרץ שם מרד גדול וקרב שגבה את חייהם של שני סוהרים.

בבוקר לאחר הבריחה, סוהרי כלא עזה התעוררו לדרמה גדולה. "זו בריחה שגרמה להדחת סוהרים וקצינים", אומר חיים בן שטרית ששימש באותם ימים קצין רפואה בכלא. "זו הייתה פשלה נוראית והייתה תחושה של בושה. הסוהרים בכלא היו חפויי ראש. תבין, לא היה מדובר באסירים רגילים אלא במחבלים מסוכנים מאוד שיכלו לרצוח חיילים ואזרחים. הם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. המבוכה הגדולה יותר נבעה מכך שסוהרים נרדמו בעת הבריחה".

כתבה על הבריחה מהכלא (צילום: מתוך עיתון הארץ, 28.5.1987)
התגלתה רק שלוש שעות אחרי שאחרון הנמלטים עזב את הכלא | צילום: מתוך עיתון הארץ, 28.5.1987
הבריחה התגלתה רק שלוש שעות אחרי שאחרון הנמלטים עזב את הכלא, במהלכה של ספירת הבוקר בתאים. בצעד יוצא דופן – אפילו במושגים של שנות השמונים – הידיעה על הבריחה הוסתרה מהציבור בישראל במשך כעשרה ימים. משרד המשטרה בראשות השר חיים בר-לב, כמו גם השב"ס, לא מצאו לנכון לעדכן את הציבור, ולתקשורת ממילא לא הייתה נוכחות משמעותית בתוך הרצועה. שלושה מחדלים חמורים שונים עמדו במוקד הפרשה: כיצד קרה שהוברחו מסוריות לתוך הכלא; כיצד נוסרו לאורך ימים סורגים של תא בבית כלא מבלי שהדבר יתגלה; וכיצד השומרים במגדל השמירה ובש"ג לא הבחינו בנמלטים.

דבר הבריחה נחשף לראשונה בכנסת, תשעה ימים לאחר הבריחה, בשאילתה שהגיש ח"כ דוד מגן מסיעת הליכוד לשר המשטרה בר-לב: הוא ביקש לברר איך קרה ששישה מחבלים ברחו מכלא עזה. בר-לב הודה בעקבות השאילתה לראשונה שאכן התרחשה בריחה, וכמו כן, שהורה על הקמת ועדת חקירה בנושא, בראשות גונדר יוסי פולק. עבודתה של הוועדה העלתה שהשומר במגדל השמירה, שהיה אמור לדווח כל 30 דקות למערך הבקרה המרכזי בכלא על מצב האסירים, לא עשה זאת משום שנרדם בשמירה. עוד גילתה החקירה ליקויים בשליטה של הנהלת המתקן על הנעשה בו, ליקויים בביקורת ובהדרכה.

כתבה על רצון להדיח את מפקד הכלא (צילום: מתוך ידיעות אחרונות, 27.5.1987)
בריחה שגרמה להדחת סוהרים וקצינים | צילום: מתוך ידיעות אחרונות, 27.5.1987
כשסיפר על ממצאי עבודת הוועדה לעיתונות עשרה ימים לאחר המקרה, רמז בר-לב שגם מצבו הפיזי של הכלא סייע למימוש תוכנית הבריחה, ולבסוף הציג את המסקנות שהטילו את האחריות למחדל על הנהלת בית הסוהר – מנהל הכלא, סגן גונדר מרצ'ל לבל, הועבר מתפקידו וכן סוהרים וקצינים נוספים. "אכן מדובר במחדל קשה מאוד", אמר השר. "הפעם לא הייתה זו שאלה של מתקן לא כשיר אלא של סוהרים שלא עמדו על המשמר... אילו הסוהרים היו ממלאים את תפקידם כראוי, ערנותם הייתה מסכלת את הבריחה. כל המערכות הכזיבו". במסגרת יישום מסקנות הוועדה, גם עבר מבנה הכלא שדרוג משמעותי – כל הסורגים הוחלפו, חלק מהתאים שופצו ונקבעו סיורי אבטחה בכלא ומחוצה לו 24 שעות ביממה.

במקביל, ודי כצפוי, הפכו הבורחים לגיבורים מקומיים. תושבי עזה וחאן יונס סייעו להם להסתתר, חרף ניסיונות חיפוש נחושים של שב"כ וצה"ל, והמעשה שלהם נתן השראה למחבלים נוספים לנסות ולברוח מבתי כלא ישראלים. כל הניסיונות האלה סוכלו, כולל אחד שמנע חיים בן שטרית בעצמו, כשתפס מחבל בעת סיור לילי ואף קיבל על כך תעודת הוקרה.

ומה קרה לחבורת הבורחים? המנהיג אסורי חוסל על ידי כוח צה"ל, ביחד עם שני מחבלים נוספים, זמן קצר לאחר הבריחה, כשהשלושה ניסו לברוח מעזה למצרים: לוחמי יחידה מובחרת של צה"ל ארבו להם באזור "עין אל בורג" בדרכם לחוף הים וירו לעברם. שניים נוספים, סאמי ש'ייח ח'ליל ומוחמד ג'מאל, חוסלו בשכונת סג'עיה בעזה ימים ספורים לאחר ניסיון הבריחה על ידי חיילי צה"ל בעת שניסו לירות לעברם. שתווי נעצר כמה שבועות לאחר הבריחה על ידי שב"כ וצה"ל, נכלא והשתחרר אחרי שנתיים. חאלד סאלח מתגורר באלג'יריה, ושימש במשך מספר שנים כציר בשגרירות אש"ף במדינה. עימאד ספטאווי, שברח אף הוא מעזה, חזר אליה לאחר הסכמי אוסלו במחשבה שיזכה בחסינות, אבל נעצר והוא מרצה את יתרת עונשו בכלא נפחא עד היום. "היום, עם הטכנולוגיות המשוכללות שיש, בריחה כזו לא הייתה מתרחשת", אומר בן שטרית, "אבל זה נתן למחבלים אחרים מוטיבציה לעשות בריחות נוספות שסיכלנו. לקח המון שנים כדי להסיר את הכתם והחרפה של הבריחה הזו".

כמעט 30 שנה אחרי מתכנן במאי סרטים דוקומנטרי, ריאד אל עוביד, לצלם סרט אודות הבריחה. הוא הספיק לראיין בני משפחות של האסירים, חברים וגם את שתווי. אל עוביד החל לגייס כספים מגורמים בעזה ומחוצה לה כדי לממן את עלויות הסרט. "עד היום זוכרים בעזה את הבריחה הנועזת של האסירים האלה, אני מאמין שהסרט שיהפוך ללהיט ברצועה ובארצות ערב", הסביר אחד המעורבים בהפקה.