"הצוות שאני עולה איתו לצוללת הוא הצוות שיחיה איתי בתקופה הקרובה. מהדברים הקטנים כמו מיטה משותפת ושירותים משותפים, ועד הדברים הגדולים - אני סומך עליהם במאה אחוז. אני חייב לדעת שכשאנחנו יוצאים למשימות, גם במקומות פחות סימפטיים, הם יהיו שם בשבילי. לא משנה מה התפקיד שלי – אני חייב את כולם איתי בתקשורת מושלמת.
כל ההפלגות מתבצעות במשמרות, כשפחות או יותר שניים או שלושה אנשים חולקים מיטה אחת. זה אומר שיש סבב משמרות – אחד ישן, אחד תופס אחד עמדה ואחד חופשי ללמוד. כן, גם הזמן ה'חופשי' הוא לא באמת כזה: יש לנו ספרי לימוד שאנחנו קוראים כדי להעמיק את הידע שלנו. גם סתם לשבת ולדבר עם החבר'ה היותר פז"מניקים נקרא ללמוד. עוד דבר שאנחנו עושים זה פשוט לשבת ליד אדם שמאייש כרגע עמדה ולהסתכל עליו בכל צעד שהוא עושה.
בצוללת יש שלושה שולחנות - לחיילי חובה, לנגדים ולקצינים - ועל כל שולחן אוכלים בשתי משמרות. אם אתם מדמיינים שולחן ארוך ורחב, זה ממש לא הכיוון. מדובר בשולחן שמתאים פחות או יותר לשני אנשים, אבל אוכלים עליו הרבה יותר. בצוללת יש שף שאחראי על האוכל של כל הצוות. המטבח בגודל מטר על שני מטר בערך, ולמרות זאת, יוצא ממנו אוכל שאמא אפילו לא מכינה. לא סתם אומרים שזה האוכל הכי טוב בצבא.
ההווי הוא ללא ספק הכי טוב בצה"ל. בקורס ממיינים אותנו ככה שחברות ואמינות הם ערכים עליונים עבורנו. בצוללת גם יש קטע כזה שאין באמת משהו שלי-שלך, גם לדברים כמו בגדים או ציוד אישי אין באמת משמעות. גם בקורס, הארונות של כל החברים שלי פתוחים ואני יודע שאני יכול לקחת כל מה שאני רוצה. הכל כל כך צפוף ואינטנסיבי, אין זמן או מקום לעשות איזושהי הפרדה.
אסור לסגור את הדלת. אף דלת
בגלל החשאיות, לכל רעש קטן בצוללת יש משמעות. כל פעולה מתרחשת בשקט, במצבים מסוימים אפילו בדממה מוחלטת. אסור לנו לדבר, בטח שאסור לצעוק, בין היתר אסור גם לטרוק דלתות. זה אומר שאנחנו משתדלים לחיות כמה שיותר פתוח. גם את הדלתות, כולל של השירותים והמקלחת, כמעט ולא סוגרים כדי למנוע רעש של טריקה שיכול לפעמים להפיל צוות שלם. לומדים לחיות עם זה, גם אם מפקד הצוללת בדיוק עובר ליד השירותים. אין מה לעשות, זה חלק מהתפקיד.
בצוללת חייבים לסמוך על החברים שלך. אם מישהו לא קשר את הציוד שלו חזק מספיק, הציוד יכול ליפול בטלטולי ההפלגה ולעשות רעש. צריך לסמוך על המקצועיות של כל אחד, אסור לכסת"ח. אם עשיתי משהו לא בסדר, אני חייב לדווח על זה. אין מצב שאשאיר את זה אצלי בבטן או רק מספר את זה לחבר. אני חייב להעביר את זה הלאה כי בסוף אני עלול לפגוע בצוות שלי.
אבא שלי היה צוללן בעצמו. הוא התגייס בשנת 1983 ועשה את אותו התפקיד שאני עושה היום. הוא שירת על הצוללת אח"י גל, "ענתיקה" שנמצאת היום במוזיאון חיל הים. הוא היה ראש צוות במגמת נשק ואפשר להגיד שאני הולך בדרך שלו. אני נמצא במחלקת הנשק בצוללת אח"י רהב, הצוללת החדשה והמתקדמת ביותר, ומקווה גם להיות מפקד בסופו של דבר.
החיים בצוללת זה דבר מאוד מורכב. אני חייב להסתדר עם כולם, אם נוצר מצב של איזשהו ריב – אין לאן לברוח, אני אהיה חייב להיות עם הבן אדם הזה 24 שעות ביממה, ובגלל זה כולנו כאן כמו אחים. חוץ מזה, חשוב לציין שהמבצעים שלנו מתבצעים במקומות שלא כל חייל מגיע אליהם, מקומות לא הכי סימפטיים, נגדיר את זה ככה, והם מאוד מורכבים וחשאיים. שני הדברים הללו מעצבים את הדמות של הצוללן, שחייב להיות בן אדם מאוד חזק".