גבעתי מסע כומתה מרץ12 (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
החיוכים מתפשטים כמו אש בשדה קוצים. לוחמי גבעתי החדשים | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

את שני הקילומטרים האחרונים הם עושים במקביל לכביש. בולטים בצבעי הזית הכהים על רקע שדות החיטה והקוצים. הם עדיין במתכונת של מסע לילי, עם צבעי ההסוואה הכהים והציוד הירוק כך שבשעות היום הם מושכים את תשומת לבם של הנהגים החולפים בכביש בין קריית גת לאשקלון. כל מכונית שעוברת צופרת – מי צפירה חזקה יותר ומי ארוכה יותר. נהג אחד מנגן על הצופר מנגינה של כדורגל, מעודד. לא בכל יום רואים מחזור גיוס שלם צועד על שפת הכביש בדרכם לכומתה הסגולה.

לאלבום התמונות המלא בפייסבוק של פז"ם

לוחמי גבעתי שהתגייסו בנובמבר האחרון זכו לכומתה הנכספת בשבוע שעבר – הכומתה הסגולה. אחרי חצי שנה שכללה גיוס, גיבוש, מטווחים ראשונים, בוחן מסלול והשבעה, אימון מתקדם, לחימה בשטח בנוי, לינה באוהלים, משמעת, מנות קרב, השכמה עם שחר ומבחני כושר – עכשיו הגיע תורה של הכומתה. נדמה כי כמו בגרויות או טסט נהיגה הפכו לשגרה או למובן מאליו, אך אין אף חלק בהכשרתו של לוחם שמובן מאליו.

גבעתי מסע כומתה מרץ12 (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
פעילות מבצעית לכל דבר. החיילים בעיצומו של המסע | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

אין כמו החיוך בסוף המסע

"כשתעיפו מבט שמאלה, תיזכרו ברעות במסע הזה, בחברות, בכל מה שעברתם כדי להשיג אותה. רק במבט אחד קטן שמאלה", אומר מפקד מחלקה בפלוגת רותם כשהאלונקות מונחות בתום 52 הקילומטרים. להבנה לוקח כמה שניות להגיע. במשך חצי יממה בערך הם צעדו, בקור המדברי ובערפל בשעות הלילה ובחום והיובש שמביאות איתן שעות האור. הם שתו חצי מהכינרת, הזיעו לא פחות, ולא עצרו לשבת חוץ מפעם אחת. אולי מתיחות פה ושם כדי שלא ייתפסו השרירים אחרי 30 קילומטר.

ולמרות זאת – הדבר הראשון שהם עושים כשמסתיים מסע הכומתה זה לא לשבת. לא לרוץ לאכול. לא לשתות. הם מניחים את האלונקות ובאמצעות תקשורת טלפתית שפיתחו בחצי השנה האחרונה כולם מתחילים לחייך. הם סיימו, זה נגמר, לא עוד. הם זכו בכומתה. והם מאושרים.

גבעתי מסע כומתה מרץ12 (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
רעל בעינים | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

ללוחמי הגדודים יש כוח אינסופי. שדה אנרגיה כלשהו מקיף אותם, מדרבן ומעורר אותם בגלים. לא גלים קטנים, צונאמי. בשעות הלילה המאוחרות, כשהכוחות מתארגנים וההיגיון הבריא היה מוביל לחששות מהעומד לבוא, זה קורה – פרץ האנרגיה. הלוחמים מתרכזים במעגל ושרים ברבאק עם רעל בעיניים ובגוף, מאושרים. מצרפים גרסאות מקוריות לשירים, "כל העולם כולו צבר אחד גדול". אין פחדים, אין דאגות, הכל טוב והחבר'ה ביחד. באמצע החורש, זה לא סתם שהחיוכים שלהם מתפשטים כמו אש בשדה קוצים.

"לעולם לא תשכחו את הלילה הזה"

והמסה מטלטלת. המוני חיילים מתרכזים בקרחת היער הקטנה. המונים. גופים ירוקים וחשוכים נטמעים בעלטה מסביב בכמויות גדולות וקשה לא להישאב למחשבה כי כל אחד ואחד מהם עבר את המסלול המפרך עד לכומתה הסגולה בדרכו שלו, עם חברים, עם המפקדים, התמודד עם עצמו ועם הקושי, עם הקור, החום, העייפות והאתגרים. כל אחד ואחד מהמוני החיילים הצובעים על השביל הצר שמוביל לסגולה.

גבעתי מסע כומתה מרץ12 (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
"תטרפו את המשימה הזו כמו כל משימה עד עכשיו!" | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

"כולם עולים על ציוד מלא, אלונקות, מים, אפודים ומסתדרים ב-ח' פלוגתית. הלאה, להתעורר!", מכריז מפקד והפלוגה מסתדרת, מודעת לעתיד לבוא ומה שעתיד להגיע אחר כך. מסע וכומתה. סיבה ותוצאה.

"לא משנה מה יהיה פה עוד 11-12 שעות, לעולם לא תשכחו את הלילה הזה. מעטים זוכים לו. מעטים במדינה, בעולם. מסע שעושים פעם בחיים. כל פעם שתדרוך הנעל הצבאית שלכם על הקרקע פה אני רוצה שתזכרו שאתם כאן בזכות מה שעשיתם ומה שאתם. תטרפו את המשימה הזו כמו כל משימה עד עכשיו!", קורא אל החיילים מפקד פלוגת רותם, שולח "בהצלחה" אחרון ופונה להוביל את הכוח. הטורים מסתדרים אחריו בסדר שאפשר לראות רק בצבא.

"כשהשמש רק יצאה, זה היה הרגע הכי יפה במסע", מספר חייל מפלוגת רותם, טוראי יניב זמיר. "השמש עלתה רק קצת, היה טיפה אור בשמיים, והכל מסביב היה שדות חיטה שנצבעה בצבע הצהוב הכי יפה שיש", הוא מתאר. כנראה שלא סתם הם נקראים רותם – לא משנה כמה יבשה תהיה האדמה בה הם יהיו, כמה קשה תהיה המשימה, הם יתעקשו עוד ועוד עד שימצאו את הדברים הטובים ויצליחו ליהנות.

גבעתי מסע כומתה מרץ12 (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
ההורים הגיעו לעודד | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

לא משאירים חיילים מאחור

כשהם הולכים, כל מי שמתקשה קצת בעלייה מיד היד מאחוריו בטור מושטת. כמו אינסטינקט. לא משאירים חייל עייף מאחור. הנעליים מציירות אומנות מהסוליות על האדמה בה עדר החיילים צועד. לאורך המסע, פרט לקילומטרים האחרונים בהם חוזרים השירה ומצב הרוח, הצעידה חרישית. אסור לדבר. פעילות מבצעית לכל דבר. רק את הפסיעות אפשר לשמוע מהדהדות, את הבוץ החקלאי הנמעך תחת אפוד, נשק, מים, פק"ל וחייל. וחצי שנה של הכשרה.

"מאיר שלנו גאים בך", "אין עליך! אתה הגדול מכולם!", ו-"ירין איתך לאורך כל הדרך" מתנוססים על החולצות המרגשות שהכינו המשפחות והחברים. החיילים, עומדים מול המצלמות המבזיקות בחיוכים מקסימים, ממוסגרים על ידיי הכומתה הסגולה. הם משליכים את הכומתה המיוחלת בתום הטקס, בגשם סגול ובהקלה ומבין נהר החיילים וההורים מבזיקה חולצה תוצרת-בית: "מהיום חולמים סגול!", כתוב עליה. אבל עם החיוכים והכומתה בכותפת שמאל, עבור מחזור נובמבר 2012 הסגולה היא כבר לא רק חלום.

גבעתי מסע כומתה מרץ12 (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
עשו זאת בגדול | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

לאלבום התמונות המלא בפייסבוק של פז"ם

לאתר צה"ל

>> כל מה שרציתם לדעת על חטיבת גבעתי