סרן זיו שילון, מפקד הפלוגה בחטיבת גבעתי שנפצע באוקטובר מפיצוץ מטען צד שהונח על גדר המערכת ברצועת עזה, ושהפך לסמל העימות בימים שלפני "עמוד ענן", נמצא כיום בתהליך שיקום בבית החולים תל השומר. שילון, שאיבד את ידו השמאלית וכבר עבר עשרה ניתוחים בידו הימנית, רואיין הבוקר (ג') לתכנית הבוקר "יום חדש". גם עתה, למרות כל מה שעבר, נראה שהוא לא מתכוון לוותר לרגע.
"כל יום משתפר, אני מקווה שבעוד כמה חודשים עם כל התמיכה שאפשר אני אגיע ליכולת המקסימלית ביד ואוכל לחזור לשרות קרבי", אומר שילון ממיטתו בבית החולים. "תמיד אפשר להישאר אופטימיים. תמיד יש משהו שנותן לך נקודות אור בקצה. זה משהו שאתה רוכש במהלך שירות קרבי, אתה יודע שאתה מתחיל ללכת 80 קילומטר, אתה בקילומטר הראשון ויש לך עוד 79, אתה מתחיל לספור עצים. שאתה יודע שעברת 100 עצים אתה יודע שהתקדמת משהו. זה בערך אותו דבר, זה מסע, מסע ארוך".
"החזקתי את יד ימין עם השאריות של יד שמאל ופיניתי את עצמי אחורה"
שילון, שנפצע במהלך פעילות בגזרת עזה, לא שוכח לרגע את מה שעבר עליו באותו יום: "לאחר משהו כמו 3 ימי ערפל ידענו שהיו הרבה מאוד התרעות באזור הפעולה בגזרת הגדוד. נכנסנו עם כוחות הנדסיים וכוחות רקומים לטהר את השטח ממטענים שהונחו על ידי מחבלים. בסוף תהליך הטיהור אני הייתי צריך לפתוח איזשהו שער לכוחות שיוכלו לצאת החוצה אחרי שסיימנו את הפעילות, שם אירע האירוע של פיצוץ המטען. אחרי הפיצוץ מה שאני זוכר זה את הרגעים של לתפוס את יד ימין עם שארית יד שמאל, לרוץ כמה שיותר מהר אחורה, לפנות את עצמי אחורה, בסביבות ה-100 מטר עד שהגעתי לג'יפ שלי שם טיפל בי החופ"ל שלי. משם המשכתי לנקודת הפינוי של הגדוד ושם טיפל בי הרופא הגדודי וכל הצוות הרופאי של הגדוד ומשם במסוק לסורוקה".
כף יד שמאל אין, יד ימין בקושי מתפקדת, מה מחזיק אותך כל כך חזק ומאמין שלא רק תחזור לצבא אלא גם תחזור להיות קצין קרבי?
"אני מאמין בכוחות שיש לי, בדרך במהלך השירות אתה מגלה על עצמך דברים שגוף האדם לא יכול לעשות לפני, אתה מגלה על עצמך שאנחנו הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים. זה מה שאני ממשיך להאמין וגם עכשיו".
שילון מספר שהלוחמים שלו, המשפחה, החברה והחברים מגיעים לתמוך בו יום יום. "אני מקווה שבסוף כל התהליך הזה אוכל לשקם את יד ימין שלי כמו שצריך, לחזור להיות מ"פ קרבי בגבעתי ולהמשיך את הדרך הצבאית שלי. זה תהליך ארוך. אני בטוח שזה לא יסתיים תוך יום יומיים וגם יש לי את הסבלנות. יש אנשים שהיו קמים כל בוקר, מאמינים או לא מאמינים, ואומרים אלוהים איך לקחת לי את הידיים? אני מתעורר כל בוקר ואומר תודה שאני בחיים ותודה שנתת לי את האפשרות להתחיל שיקום, ושלא נותנים אתגרים למי שלא יכול לעמוד בהם. מאמין שאעמוד באתגר הזה כמו שצריך כמו שעמדתי בכל המשימות שלי עד עכשיו, אשתקם ואנסה לחזור לצה"ל כמה שיותר מהר.
כשאתה שומע שהחיילים בפעילות, עמוד ענן, אוטוטו נכנסו לעזה, אומר לעצמך שהיית צריך להיות שם?
"הרגליים שלי לא מפסיקות לרטוט, זאת בדיוק המחשבה – שיט, הייתי צריך להיות שם. זאת המחשבה היחידה שמרצדת לי ככה בראש. אחרי כמה ימים אפילו סגרתי את הטלוויזיה, לא יכולתי לשמוע את הדיווחים שכמעט נכנסים ולא להיות שם. זה לא קל לדעת שהגדוד שלך, שחברים שלך ופקודים שלך נמצאים שם כשאתה לא שם, אם הייתי יכול הייתי הולך אפילו עם ברזלים בידיים".