מתחילת המלחמה, צה"ל הרג אלפי מחבלים והשמיד תשתיות טרור ברצועת עזה, שנבנו בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, לאורך כ-15 שנים ויותר. אבל מטרות לא ריאליות, סיסמאות ריקות מתוכן וגם המציאות הקשה, שחקו את הניצחון שהלוחמים משיגים בשדה הקרב של עזה, כשלחמאס יש משימה מאוד פשוטה - להישאר בחיים כמה שיותר זמן, ולפגוע בצה"ל.
את ההישג של צה"ל והפגיעה בעזה, אזרחי ישראל יכולים לראות בכל יום, כמעט בכל שעה. שכונות שלמות שהיו למעשה מבצרי טרור, הוחרבו בפיצוצים גדולים של מאות טונות חומר נפץ. קילומטרים רבים של מנהרות שנבנו במשך יותר מעשור, נחרבו עד היסוד, וגם המחרטות שמייצרות את הרקטות, המשגרים, מטעני החבלה ואמצעי הנ"ט, נחשפו והושמדו. גם אם ישראל לא תעשה דבר אחרי המלחמה, לחמאס ייקח הרבה מאוד שנים לשקם את הנזק שצה"ל גרם ברצועה.
כל קרב שבו חוליות הגרילה של חמאס יוצאות לתקוף את צה"ל, מסתיים כשידם של לוחמי צה"ל על העליונה, גם אם יש נפגעים. הערכה היא שבין 9,000 ל-10,000 מחבלים נהרגו ועוד אלפים נפצעו. אבל ספירת גופות לא מלמדת על ניצחון במלחמה.
למעשה, גורמים בצה"ל אמרו הבוקר (ראשון) בשיחה עם mako כי ייתכן שמספר מחבלי חמאס גבוה יותר ממה שהעריכו. עוד אמרו שתוך כדי המלחמה יש רבים שמצטרפים לחמאס. ההפתעה הזו הייתה גם בתחום של מספר הרקטות, אורך המנהרות ועוד. את כל הנושאים האלה הכרנו, אבל ישראל הופתעה מהגודל והעוצמה. וזה אומר שגם משך המלחמה יהיה ארוך מאשר מה שהעריכו בצבא.
דברי הרהב בימים הראשונים של התמרון הקרקעי התנגשו עם המציאות, ועם הציפיות שיצרו בציבור הרחב. מצד אחד, ישנם הלוחמים אותם פגשנו כשנכנסו לעזה, שמספרים על הצלחות גדולות ותחושה של ניצחון. מהצד האחר, התחושות בציבור הופכות להיות קשות יותר ככל שהמציאות מתגלה, אחרי סיפורים שנשמעו מהמנהיגים והמפקדים הבכירים. המפקדים והלוחמים בשטח מבקשים עוד זמן מלחמה והרבה, אבל זה משאב יקר שהולך ונגמר.
חמאס אולי מפסיד בקרבות וגם חיזבאללה חוטף מכות קשות. אבל הם הצליחו לגרום לכך שישראל תאבד, לפחות זמנית, שני חבלי ארץ, עוטף עזה ומרחב גדול מגבול לבנון. הצליחו להביא לכך שכ-150 אלף ישראלים יהיו פליטים. העובדה שאלה לא זוכים לקבל טיפול ומענה ממשלתי ראוי, הופכת את בקשת הצבא לעוד זמן, לבלתי אפשרית והאשראי מתחיל להיגמר. אי הטיפול במפונים פוגע ישירות בניצחון הצבאי.
העובדה שאין מחשבה על היום שאחרי, תהליך שאמור להיעשות כבר ביום הראשון למלחמה, על ידי צוות של מומחים מהממשלה, מצה"ל, מהמל"ל, מהאקדמיה, המגזר הכלכלי ועוד, הופכת את זה שלא ניתן לתרגם את ההצלחות בעזה לניצחון צבאי.
את כל זה אנחנו רואים ממש היום בצפון רצועת עזה, צה"ל מדלל כוחות והרקטות משוגרות משם. השוטרים של חמאס נפרסים חמושים ולבושי מדים לאור יום, בלי להסתתר אפילו. יש מקום לשאול אם צה"ל לא הוריד את הרגל מהגז מוקדם מדי. גורמים שאיתם שוחחנו בצה"ל מודים שבניגוד לכל מיני פרסומים, יש גם עלייה של אזרחים עזתים מדרום לצפון הרצועה. בנוסף, גם אם זה במספרים קטנים, יש גם הברחות דרך ציר פילדלפי.
מעל לכל מרחפת סוגיית החטופים. בכירים בצה"ל מודים שאין היתכנות צבאית לשחרור כל החטופים. עובדתית זה לא קרה מאז שחרור התצפיתנית אורי מגידיש, למרות המאמצים הרבים שמושקעים בנושא. יכול להיות שבהמשך נראה מבצע קומנדו שיביא לשחרור של חטוף, אולי שלושה וארבעה. אבל אין שום היתכנות לשחרור צבאי של כל 136 החטופים בעזה.
גם המחשבה שלחץ צבאי יביא לשחרור חטופים, מתבררת כלא מחובר למציאות, ובצבא גם היה מי שהגדיר את המחשבה הזו כ"שטות", כשלדבריו, ככל שהמלחמה נמשכה וההלם של המחבלים עבר, כך גברה הנחישות שלהם להמשיך ולהילחם, למרות המחיר הכבד.
לישראל אין באמת ברירות והדרך היחידה לשחרור החטופים תהיה עסקה, שהמחיר הכואב שלה נקבע בגובה הכישלון והקריסה של צה"ל ב-7 באוקטובר. צריך להגיד את האמת, שמחבלים שישוחררו בעסקה אם תהיה כזו, יחזרו בסבירות גבוהה מאוד לעסוק בטרור. תפקידה של המדינה יהיה להרוג אותם מיד כשזה יקרה.
עם כל הכבוד לטענות האלה, לארגוני הטרור לא חסרו מחבלים ומנהיגים, עם או בלי עסקאות שבויים. הפקרה של החטופים בעזה, הפקרה נוספת, משמעותה עבור כל מי שגר סמוך לגבול שאין להם ביטחון מהמדינה, על כל המשמעות של זה.