בין כל ההורים הנרגשים והבוכים שהתייצבו בקיץ שעבר ברחבת המתגייסים וליוו את ילדיהם לגיוס לצה"ל, היו גם ההורים לבית אזרד. אצלם, ההתרגשות הייתה כנראה כפולה ומכופלת וכנראה גם משולשת, כי הם שלחו למערך הלוחם בצה"ל שתי בנות, עדן ובר וכמה חודשים לאחר מכן, גם את האח אופק, כיום לוחם בשריון.
כששואלים את הלוחמים אזרד מי הכי "רבאקיסט" במשפחה, כולם מסכימים חד משמעית שזו עדן שסיימה השבוע קורס מ"כים. "עדן הכי רבאקיסטית, קל ממש", צוחק אופק. "ביני לבין בר יש מעין תחרות סמויה, אבל עדן לוקחת אותנו בסיבוב". בשיחה עם עדן, בהחלט אפשר להבין למה היא זכתה בתואר: "זה החינוך שבאנו איתו מהבית", היא מסבירה. "גם אנחנו כבנות הלכנו להכי קרבי שיש. חשוב לנו לתרום כמה שיותר, זה ברור מאליו עבורנו". ואם אחד מהאחים היה חלילה ג'ובניק? עדן מסבירה שזה לא היה בלתי נסלח, אבל שבין האחים היה איזה הסכם לא כתוב שכזה שכולם הולכים לקרבי.
עדן התגייסה לגדוד ברדלס, הגדוד המעורב האחרון שהוקם בצה"ל והיא למעשה המ"כית הראשונה שסיימה מסלול בגדוד ולאחר מכן יצאה לפיקוד. אם שואלים אותה, הקצונה כבר באופק. למרות גאוות היחידה הלא מוסתרת בכלל הזו, עדן ובר מסבירות שלא הייתה ביניהן תחרות בשום שלב. "להפך, לאורך כל הדרך היה פרגון. במסלול, היא הייתה מחזקת אותי ואני הייתי מחזקת אותה כשהיה לה קשה. עכשיו כששתינו לוחמות, אנחנו יודעות בדיוק איזה עולם זה ומה הקשיים שמתמודדים איתם, חוץ מזה שהיא אחותי התאומה והיא יודעת בדיוק מה עובר עלי".
כשאנחנו שואלים איך עברה עליהם הילדות כשלישייה, כולם ללא יוצא דופן מסבירים שאין להם תשובה טובה, פשוט כי הם לא מכירים משהו אחר. "היינו החברים הכי טובים אחד של השני", מסבירה עדן. בר מבחינתה מוסיפה שזה "כיף מאוד וכל אחד מרגיש מיוחד" ואופק צוחק ומוסיף שההורים נאלצו "לשלש כל מתנה, מבמבה ועד לטלפון סלולרי".
"צוחקים עלי שהאחיות שלי יותר קרביות ממני"
ההורים לבית אזרד היו לוחמים גם הם: אבא בצנחנים ואמא בתותחנים, וגם הסבים הם מהדור שעבר כמה וכמה מלחמות. ולמרות זאת, סביר להניח שהפחד הוא בהחלט אורח קבוע בבית משפחת אזרד. "מצד אחד זה מפחיד, מצד שני זה משהו שחייב לעשות", אומרת עדן. "עם כל הפחד, אם אנחנו לא נעשה אנחנו גם נפחד, כי לא יהיה מי שיעשה את זה. כן, ההורים פחדו לשלוח 2 בנות לקרבי ואז עוד בן, אבל זה היה עבורנו משהו מובן מאליו". "ההורים מאוד לחוצים ודואגים", מוסיף אופק. "כל טלפון שאמא קיבלה מאיתנו בחודשים הראשונים היה טירוף. אני לא יודע אם בחצי שנה הראשונה היא בכלל ישנה. הייתי בטוח שכשאני אתגייס הלחץ כבר ירד, אבל לא. גם אבא בלחץ. וגם האח הקטן שלנו".
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
להורים אגב, לא נמאס לפזז בין בסיסי הארץ: השבעות, קבלות כומתה וסיום קורס מ"כים: הלוחמים אזרד מעידים שההורים לא מפספסים שום טקס, אבל להם עצמם קצת קשה להגיע לכל האירועים: "אף פעם לא היה טקס שכולנו היינו בו ביחד, תמיד היה אחד שלא יכול לבוא", מעידה עדן. בכלל, נדיר למצוא פעילויות ששלושת האחים לוקחים בהן חלק ביחד. מאז שהתגייסו, הם זוכרים רק שבת משותפת אחת בבית.
"לפני הגיוס לא היו לי שום התלבטויות, ידעתי שאלך לקרבי ואעשה הכל כדי לתרום כמה שיותר", מוסיפה בר, הצלע השלישית. היא לוחמת בגדוד המעורב אריות הירדן שאמון על גזרת הבקעה, משרתת בצה"ל כבר כמעט שנה. "במסלול היה קשה, אבל הדרך הארוכה והמאתגרת שווה כל שנייה".
אי אפשר שלא לדבר עם האחים אזרד על המתח הטבעי שקיים בין לוחמים ולוחמות בצה"ל. עם הקמת עוד מסגרות לוחמות לנשים בשנים האחרונות אפשר להגיד שהמתח הזה התגבר, אבל מבחינת אופק מדובר בלא פחות מגאווה של ממש. "כשהייתי בשנת שירות לפני הגיוס, מאוד התלהבתי מזה שהן חוזרות הביתה. אפשר להגיד שזה חיזק אותי, נתן לי ביטחון. היום אני מספר לכל החברים בשריון בגאווה על זה שיש לי אחיות כאלה קרביות. בשריון אנחנו מוכשרים לרובאי 03 ועדן ובר מוכשרות לרובאי הרבה יותר גבוה ממני, ככה שלפעמים צוחקים על זה, אבל בקטע טוב. כשפספסתי את הטקס סיום קורס מ"כים של עדן ואת טקס קבלת הכומתה של בר, התבאסתי. היינו רגילים לעשות הכל ביחד: לעלות לכיתה א' או לסיים תיכון, היינו יחד בכל הרגעים המשמעותיים של החיים, ופתאום זה נפסק".