"המשפחה זה הטנק" – אצל משפחת נאור לא מדובר בסלוגן, אלא במציאות. אבי (53), האבא, החל את השושלת כמפקד טנק בחטיבה 401; אפיק (35), הבן הבכור, שירת כמט"ק בחטיבה 7, ומשרת כיום בגדוד שריון במילואים; אור (22), הבן האמצעי, הוא קצין הדרכה בחטיבה 7, ועד לא מזמן היה סמ"פ בחטיבה; ואפילו הבת הקטנה רעות (20) משרתת כמדריכת שריון בג'וליס. אפשר להגיד שבארוחות השישי לא מדברים רק על החדשות, אלא מתעסקים לא מעט גם במור"קים, ויכוחים מקצועיים וגאוות יחידה. "זאת גאווה של הורה", מחייך אבי.
כוח אש רציני ואחריות גדולה
"סיפור השריון הוא מורשת במשפחה", מספר אפיק. "מגיל קטן אבא מספר לנו על החיל, וכשהתגייסתי לא הייתה התלבטות". אפיק, בכור ילדי המשפחה השריונרית, רס"ל במילואים, שירת כמפקד טנק בלבנון ובשטחים. "זה היה שירות מאתגר ובאמת לא קל, לפעמים בטמפרטורות שהגיעו למינוס 12 מעלות בפעילות מבצעית של ארבעה ימים. היו לי חברים שהיו על המסוק באסון המסוקים, ואחרים לא חזרו מלבנון בגלל טילים כאלה ואחרים".
אז למה שריון?
"אנחנו ספגנו את זה בבית – שמדובר בחיל עם עוצמה. אם כבר הולכים לשירות, אז כדאי לתרום כמה שאפשר. לא ללכת רק למקומות שקל ונוח, אלא איפה שזה באמת מאתגר אותנו. מי שמצליח לאהוב את השריון מקבל ממנו הכי הרבה. להיות בחור בן 19-20 שמפקד על שלושה אנשי צוות ומחזיק טנק ששוקל 60 ומשהו טון ויש לו 50-60 פגזים, זה כוח אש רציני ואחריות גדולה. עם כל העבודה הקשה, יש סיפוק, הרבה אתגרים וגאווה כשמצליחים. לפעמים מאבדים חברים ומצליחים פחות – אבל ככה זה בארץ שלנו. צריך להרגיש שעושים, ולעשות מכל הלב. וזה מה שלדעתי אנחנו עושים במשפחה שלנו".
הגאווה לא דילגה על סגן אור, קצין הדרכה בתפקידו הנוכחי שצמח בחטיבה 7 ושירת גם ברצועת עזה. "גדלתי על החיל הזה, הסתכלתי על אח שלי וגם על אבא וככל שהתבגרתי היה לי ברור שזה המקום אליו אני רצה להגיע. הבחירה שלי הייתה חד משמעית בשריון, ואני יכול להגיד שאני לא מתחרט על זה לרגע".
ואם היית רוצה ללכת למקום אחר?
"זה היה מתקבל במשפחה", הוא צוחק, "אבל אפשר להגיד שמזל שלא רציתי משהו אחר".
צעירת השבט, הסמלת רעות, הלכה כמובן אחרי אחיה ואביה. "כשקיבלתי את הצו הראשון, אור כמובן דאג להגיד לי על קורס מדריכות שריון ש'זה לא כזה פשוט, אל תצפי שתתקבלי, זה נורא קשה'. זה נתן לי מוטיבציה להראות לו שאני יכולה, אז ניסיתי והצלחתי. זה כנראה כשרון שעובר במשפחה – הייתי הכי מהירה מכל הבנות בפגיעה למטרה, למשל".
במסגרת שירותה מדריכה רעות סדריניקים ומילואימניקים על כל סוגי הטנקים שבשימוש צה"ל. "לא פעם פגשתי גם את אפיק וגם את אור במהלך ההדרכה, וזאת פשוט חוויה מדהימה. בכל מקום שאני הולכת מכירים לפחות את אחד מהם, ומזהים אותי. כל הכינויים שלי הם נגזרות של הכינויים שלהם, ובקיצור, אי אפשר להימלט מהייחוס המשפחתי".
ואיך הבנים במשפחה מקבלים את המומחית?
"היו ויכוחים כאלה ואחרים", אומר אור בנימה מסתורית.
"הוא עושה לי בחני פתע באמצע הארוחה, לראות אם אני יודעת את החומר. אין מה לעשות – אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי מולם, כי אני אמורה להיות המומחית ויודעת הכל בתיאוריה, אבל להם יש את הניסיון".
"יום אחד אשלח גם את הילדים שלי לשריון"
רוב האנשים מופתעים מהמשפחה השריונרית הזאת. "כולם מרימים גבות", צוחק אבי, "אבל זאת באמת גאווה. מי שנוגע בטנק חייב לאהוב או לשנוא אותו, ובדרך-כלל זה לאהוב".
מה עם תגובות פחות מפרגנות?
אור: "אז כן, בהתחלה שומעים גם שחי"רניקים זה יותר שווה, אבל בסופו של דבר מי שמגיע ורואה כמה הטנקים משמעותיים, מבין שזה לא רק סלוגן – הגבול ייקבע איפה שהזחל יעצור. בשטח אנחנו רואים כמה שהשריון מהותי. בייחוד בתור מפקד טנק או קצין, אתה רואה כמה החי"רניקים בעצם סומכים ומסתמכים עליך. בתור אחד שהתגייס ועבר קורס, וקורס מפקדים, וקורס קצינים, ופעילות מבצעית – צריך להבין גם שהאורגניות של ארבעה אנשים בתוך הטנק, בתוך קופסה יחסית קטנה, כשכולם אחד בתחת של השני, במשך שעות וימים במארבים, זה באמת משהו מיוחד שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. אין דרך יותר טובה להכיר מקרוב את החיילים שלך ואת האנשים שאתה משרת איתם, וזאת חוויה לכל החיים".
אפיק: "זאת גאווה מאוד גדולה להיות חלק מהמשפחה הזאת, לא שזה לא מלווה גם בחששות. אבל אני באמת חושב שכולנו עשינו ועושים את הדבר הנכון, בסדיר או במילואים. אי אפשר בלי הטנק, ועליו מתבססים. כמו שזה נראה עכשיו, נראה לי שיבוא הרגע שאני אשלח לשריון גם את הילדים שלי, נועם בן ה-7 ואופיר בת ה-5. אני לא מההורים שאומרים שלא יהיה כבר צבא כשיגדלו".