"אומרים עליי שאני אוהבת להיות עם שתי עדשות בשתי העיניים – העדשה של המצלמה והעדשה של הכוונת", מסבירה בחיוך סמל חמוטל בוכניק, מהמתגייסות הראשונות לגדוד אריות הירדן. בזמנה הפנוי היא מצלמת, ומאז שסיימה את המחזור הראשון של קורס הצלפים בגדוד - היא רואה את העולם דרך שתי עדשות: "אני מניחה שיש לי הרגל להיות עם עין בעדשה כלשהי".
בשביל חמוטל, הפרידה מהמצלמה ביום הגיוס הייתה קשה, אך לא ארוכה. "הרצון לנצור את כל הרגעים המיוחדים שבשירות שלי, בחיים החדשים שלי, עלה על הפחד משריטה קטנה במצלמה. יש כל כך הרבה תמונות שחבל לפספס", היא מספרת. "לפעמים, בזמן מטווח, אני רואה דרך הכוונת מראות שאי אפשר לראות סתם כך בעין, ואפילו לא במצלמה בלי זום".
צלמת צבאית נשמע כמו השירות האידאלי עבורה, אך חמוטל תמיד שאפה לתפקיד קרבי. על הבחירה היא לא מתחרטת לרגע: "למרות שלא רשום על הדף שהתפקיד שלי הוא צלמת, זה לא מונע ממני לעשות את זה. להפך, אני מרוויחה משני העולמות, בו זמנית". ואכן, היא לא מוותרת על השתתפות במארבים על הגבול או במעצרי מבוקשים, לצד חבריה לגדוד.
אמנם קריירה בנשיונל ג'יאוגרפיק היא עדיין בגדר חלום עבורה, אך השירות הצבאי, היא מציינת, פיתח אצלה יכולות שבהחלט יוכלו לעזור לה להגשים אותו: "כדי לצאת לקורס צלפים, צריך הרבה מאוד משמעת עצמית וסבלנות - תכונות הכרחיות כדי להצליח לחכות בדריכות שעות ארוכות במארב לאויב. במהלך הקורס לומדים מגוון טכניקות, למשל כיצד מסתווים ואיך מודדים טווח מרחק לפי עצמים בשטח. הטכניקות הללו באות לידי שימוש גם בצילום".
"יכולת נוספת שפיתחה אותי גם כצלמת היא מציאת המקום הטוב ביותר למארב - מקום בו ניתן להישאר בשכיבה במשך שעות ארוכות, אפילו יממה שלמה. זה יהיה שטח נוח ומישורי, בו תוכל להסוות את עצמך עם הסביבה, אך יחד עם זאת לראות בבירור את המטרה. חשוב שיהיה לך יתרון של גובה, אבל גם אסור להיות בשיא הגובה, כדי לא להיחשף", היא מספרת.
מארב אומנם יכול להימשך שעות, אך לצד זאת, עבודת הצלף דורשת גם זריזות רבה. "לפעמים זה משהו שאמור לקחת דקות או אפילו שניות: להגיע, להתמקם, להכניס כדור ולפגוע במטרה. כך גם עבודת הצלם. יש פעמים בהן ניתן לצלם את התמונה בנחת, ופעמים בהן בתוך שבריר שנייה - איבדת את התמונה המושלמת", היא מסכמת.