לא מעט שאלות קשות עלו אחרי הפיגוע הקטלני אתמול (שבת) בגבול ישראל מצרים, שבו נפלו שלושת לוחמי צה"ל סמלת ליה בן נון, סמ"ר אוהד דהן וסמ"ר אורי יצחק אילוז ז"ל. ביניהן איך המחבל לא התגלה על ידי תצפיות, למה עבר הרבה זמן עד שגילו על הפיגוע, ואיך הצליח שוטר מצרי מיחידה די זוטרה להרוג שלושה לוחמי צה"ל.
לצד ביקורת לגיטימית ועניינית נשמעות ברשתות ובציבור קריאות בסגנון "עריפת ראשים". הכעס הציבורי מובן וגם מוצדק. אולם עריפת ראשים אוטומטית של צמרת הפיקוד, עלולה לגרום ליותר נזק מאשר תועלת.
אפשר להבין את הקריאות. יש פה צבא עם תקציב עתק, טכנולוגיה מהמובילות בעולם, כוח אדם אדיר ושליטה כמעט מוחלטת בזירה. מול כל אלה הצליח מחבל בודד לחדור את כל מערכי ההגנה ולהרוג שלושה לוחמים.
העובדה שהלוחם השלישי נהרג למרות שזיהו את המחבל על ידי רחפן, העובדה שבמשך כמה שעות צה"ל לא ידע שיש לו שני הרוגים, העובדה שמחבל הצליח לחדור את מערכי התצפיות וההגנה, מעלות כמובן שאלות קשות מאוד.
דמיינו לעצמכם איפה מדינת ישראל הייתה, אם בשעתיים שאחרי הריגתם של הלוחם והלוחמת, כשצה"ל לא ידע מה קרה, אותו מחבל היה מחליט לחזור לסיני ולהיעלם שם עם אחת הגופות. אם כן, הביקורת ברורה ומוצדקת.
"כשהחרב מונחת על הצוואר, אי אפשר להיות גלוי"
השאלה היא כזאת: האם אנחנו רוצים צבא שמקדש תרבות של עריפת ראשים, שכל מטרת התחקיר היא רק שמישהו ישלם את המחיר? צה"ל כמו כל ארגון נמדד במבחן התוצאה. באופן בו הוא משתפר ומתייעל, באופן שבו הצבא לומד מטעויות ומפיק לקחים כדי להיות טוב יותר בפעם הבאה.
אבל כדי שיעשו את זה טוב, לא צריך עריפת ראשים. צריך תחקיר יסודי שיביא לידי הפקת לקחים ולא פחות מזה, לחדשנות מחשבתית, שינוי תהליכים לא רלוונטיים שאולי השתרשו ואימוץ תרבות ארגונית חדשה ומשופרת. תהליך שמייצר למידה קבועה ויציבה. עריפת ראשים אוטומטית פוגעת בבסיס של כל זה.
תחקיר אמיתי ויעיל נועד למצוא בעיה, ללמוד ולהשתפר ולא למצוא אשמים שהם תוצר נלווה. וכאשר מוצאים את האשמים, דואגים שהם ילמדו מהטעויות שעשו וישתפרו. בתחקיר מעמיק שכזה כל המעורבים ומי שטעה, צריכים לספר באופן גלוי מה עשו ואיפה טעו, לא משנה כמה הטעות שלהם חמורה. ברור שהרוב לא יעשו את זה עם חרב מונפת על הצוואר, וכך העיקרון של תחקיר יעיל מתבטל.
אנו מתחקרים את האירוע בצורה יסודית ומעמיקה, יחד עם צבא מצרים, ונפיק את הלקחים הנדרשים.
הלוחמים והלוחמות מילאו את תפקידם ומנעו בפעילותם פגיעה נוספת בכוחות ובעורף הישראלי. מבקש מכאן לחזק את המשפחות על האובדן״
"מי שעשה את הטעות לא יחזור עליה"
התחקיר לא רק משפר את המערכת, הוא גם משפר את האישיות של המעורבים, ובהם גם אלה שטעו. באופן הזה, תחקיר שלא נועד לערוף ראשים יביא ללמידה אישית, שאיפה למצוינות ולא פחות חשוב, לאמינות. זה גם יעיל יותר באיסוף הנתונים והעובדות להסקת מסקנות.
על כל זה יש להוסיף את העובדה שפיקוד ושליטה נעשים בתנאים מורכבים של סיטואציות מסכנות חיים. בסבירות גבוהה, מי שטעה הוא גם זה שילמד ולא יחזור על אותה טעות. הדרישה לערוף ראשים של מפקדים מתעלמת גם ממעגלי השפעה רחבים יותר, לפעמים יותר מהצבא.
למשל, העובדה שחיילים עלו לעמדה למשך 12 שעות, וככל הנראה לא היו להם אמצעי ראיית לילה. אם נחפש את מקור הבעיה, נגלה שזה מעל רמת המפקדים. למשל בסדר הכוחות ורמת ההצטיידות של כל לוחם ולוחם. כמובן זה לא גורף, אבל תרבות ארגונית ותחקיר ייעלו את צה"ל הרבה יותר מעריפת ראשים ויצילו את חייהם של חיילים באימון ובקרב. בסוף זה העיקר.
