קרוב ל-8,000 משפחות שכולות פנו לארגון יד לבנים ודרשו למנוע הגעת נבחרי ציבור לבתי העלמין ביום הזיכרון השנה, זאת מתוך החשש ממהומות ועימותים שעשויים לפרוץ בין משפחות לפוליטיקאים או בין המשפחות עצמן. מהצד השני, משפחות רבות מבקשות דווקא לשמור על המסורת ולא למנוע את הגעת הפוליטיקאים לטקסים.
חני כהן אורון, תושבת רמת השרון שבעלה נפל במלחמת יום כיפור, הודיעה כי השנה בחרה להיעדר באופן חריג מהטקס בבית העלמין בבאר שבע, בו צפוי לנאום השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר.
"השנה לא אהיה בבית העלמין, לא אגיע. אני ממש פוחדת. ביום ראשון אסע עם בתי היתומה ועם הגיס שלי, האח שלו, נדליק נר ונבקש ממנו סליחה שהשנה לא נהיה איתו. הוא בלב שלנו כל הזמן, אבל שמה לא נהיה. אני פוחדת מהמהומות, רואה מה קורה במפגשים האקראיים או בהפגנות בין הצדדים. אני לא רוצה לראות את זה, זה חילול הקודש".
"מאוד קשה לי, ולא רק בימים האחרונים - אלא שבועות רבים", סיפרה כהן אורון, "זה יום שהוא ממילא קשה, וקשה לנו לא רק ביום הזה - אלא כל השנה. כשאני מגיעה לבית העלמין ביום הזה, זה לא רק בשבילי, אני מרגישה הזדהות מכל עם ישראל".
"אלא שבחודשים האחרונים הפכתי להיות אנרכיסטית, עוכרת ישראל, מוגלה. מה לא אמרו? אני מקבלת הערות איומות ומחרידות, לצערי לא רק מהצייצנים ומאלה שעם האצבע על המקלדת, אלא גם מנבחרי ציבור. את נבחרי הציבור האלה אני ממש לא רוצה לראות שם. אם זה מה שהם חושבים עליי, מה יש להם לעשות שם ביום הזה?".
יש את הטענה שאומרת: זו ממשלה נבחרת, אלה נציגי הציבור, אלה ששולחים את הילדים שלנו לקרב - זה מכבד שיהיו בטקסים.
"מי שאמור להגיע לבית הקברות שבו אני אהיה הוא איתמר בן גביר. אם הוא ישלח את הילדים שלנו לקרב, אז זה מאוד עצוב לי. 48 פעמים הייתי בבית העלמין ביום הזיכרון. תמיד היה לי לזרא לשמוע את הפוליטיקאים מדברים, וזה בכלל לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הם באו. זה ממש לא חשוב לי. אלה נאומים מיותרים, מילים נבובות שאין מאחוריהן כלום. זה טקס צבאי, אולי גם קצת דתי, וככה הוא צריך להישאר".
את נגד הנאומים, אבל מה עם הגעה לטקס עצמו?
"הם יכולים לבוא, להניח זר, לעבור בין המשפחות ולשאול מה שלומן, זאת הזדמנות נהדרת, אבל לא לעמוד וללהג דברים שאין מאחוריהם דבר. לגבי הפרוטוקול: היה גם פרוטוקול שתהיה צפירה במוצאי יום הזיכרון, וביטלו אותה כי זה היה נורא. המשפחות כעסו, ובצדק. גם את הנוהל הזה אפשר לשנות".
יש משפחות שכולות שאומרות שזה חשוב להן, שזה אירוע ממלכתי.
"אומר להן ככה: הזכות שלי לעמוד ליד הקבר של בעלי קודמת לזכות נבחר הציבור להיות שם. אם הם מאוד רוצים את נבחרי הציבור, יש להם אותם יום-יום, ערב-ערב, על מרקעי הטלוויזיה. הם יכולים לפגוש אותם בכל מקום. לי זה נורא כואב, מה עם הכאב שלי?".