חצות הלילה שבין שני לשלישי בגליל המערבי. בזמן שרובנו ישנו בבתים מחוממים לוחמי פלוגת ההכשרות של גדס"ר גולני יוצאים ל-100 ק"מ של ניווטי בדד, כחלק משלב המסכם של המסלול. השטח קשה במיוחד; הרים גבוהים, ואדיות וקור אימים. כאילו חסר אתגר גם סימני הסופה האחרונה ניכרים בשטח שכולו מלא במים ובוץ עמוק. כדי להבין את הקושי והאתגר של הלוחמים שהתנדבו לשירות ביחידות העילית של גולני, נצמדתי למספר קילומטרים בודדים לסמל תומס פרידמן, שיהיה בעוד שבועיים לוחם מן המניין בעורב גולני. בדרך פגשנו גם את סמל דן הלפרין שיצטרף לסיירת של החטיבה החומה.
על המקצועיות של החברה בניווטים למדתי עוד לפני שהתחיל הריאיון. קבענו להיפגש ב-12 בלילה אלא שארבע שעות לפני אני מקבל טלפון: "אתה יכול להגיע כבר עכשיו. המ"פ אומר שהחברה טסים את המסלול ויהיו עוד כמה דקות בנקודת החבירה". פה כבר חשבתי שהרעיון של להיצמד לחייל בגדס"ר לניווט לא היה חכם במיוחד.
במסגרת המסלול המסכם של לוחמי הגדס"ר נדרשים החיילים לנווט 100 ק"מ בשלושה ימים עם משקל כבד על הגב. את הניווט הם עושים לבד, ובמקרה של החבר'ה שהצטרפתי אליהם תוסיפו לקושי הזה גם קור מקפיא, גשם, עלטה מסוכנת ותנאי שטח קשים – הכול ביחד ממש לא מתאים למסלול מטיבי לכת עליו בניתי.
מדובר בשלב הסופי והגבוה ביותר של הניווטים בצה"ל. אין לך עם מי להתחלק במשקל של הציוד או להתייעץ במקרה שאתה לא בטוח במקום שלך. כל חייל קיבל משימת ניווט שכוללת כמות גדולה של מפות בהן נקודות ציון ומעברים שחובה לעבור בהם. את הכול הוא צריך ללמוד בעל פה ואסור לו לפתוח מפה במהלך הניווט. לכל ניווט יש זמן משימה, שזה טווח זמן שנחשב לטוב ונקודת זמן שאסור למנווט לעבור אותו, זמן בטיחות.
איך אתם רואים משהו בחושך הזה?
חברתי לתומס והחייל הגבוה שעל גופו ציוד לחימה מלא התחיל לרוץ בזמן שאני מנסה לראיין אותו. "עליתי לארץ ב-2010", מספר תומס תוך כדי הליכה מהירה. "רציתי להגיע רק לגולני כי בבלגיה בדקתי על הצבא ואהבתי. ראיתי יחידת עילית וידעתי ששם אני רוצה להיות". תומס נולד בישראל לאב ישראלי שנפטר לפני ארבע שנים ואם בלגית. כשהיה בן ארבע עזבה משפחתו את הארץ לבלגיה. לפני שעלה לארץ הספיק ללמוד שנתיים פוליטיקה באוניברסיטת גנט. על השאלה מה גורם לבן אדם לעזוב את מסיבות הקולג' ומדשאות האוניברסיטה אמר תומס, "פוליטיקאים הם אנשים ששולחים חיילים וידעתי שצריך קודם ללמוד את הדברים דרך הרגליים".
תומס מגלה יכולת מרשימה. בזמן שהוא מדבר איתי המוח שלו לא מפסיק לעבוד. הוא פונה בשביל, עולה בעליות ומנווט כאילו זה החצר האחורית של הבית שלו. נראה שגם החושך לא ממש משפיע על הראייה שלו. כבר בהתחלה הזהירו אותי שתומס הוא מהנווטים המהירים שאוהב להגיע בין הראשונים. ואכן בדרך אנחנו עוקפים חיילים אחרים במסלול. "אני אוהב להגיע ראשון. ככל שאתה מגיע יותר מהר יש לך יותר זמן מנוחה, שכולל גם המשך לימוד של הציר ניווט. בצבא אין לך זמן פרטי. גם כשאני מגיע לבית אני בגרעין צבר (קבוצה של עולים שהתגייסו לצה"ל כחיילים בודדים) אז אתה גר עם אנשים. בניווט אני לבד ויש לי את הזמן למחשבות שלי. חושב על הקושי לפעמים גם על השביזות כי הצבא זה מסגרת של לחץ".
את הניווט עושים כאמור לבד ומעניין אותי לדעת איך זוכרים בעל פה דרך של מאה קילומטר. "צריך לדעת לנווט, איך לקרוא מפה ולבנות ציר. אתה צריך ללמוד להתייחס לנקודות בהן נמצא האויב ובהתייחסות לזה לבנות את ההגעה שלך ליעד. אני טוב במספרים ועל פי זה, מספרי האזימוט, אני בונה את הסיפור דרך. הפעם בגלל אורך הניווט יותר למדתי את השטח. לנקודה האחרונה הגעתי ראשון אבל הייתי צריך לחכות לכם", רומז תומס על העיכוב שגרמתי לו.
"סיכת הלוחם שמחכה בסוף המסלול זה הדבר היחיד שמחזיק אותך"
אחרי שצילמתי כמה תמונות, והרסתי לתומס את הראייה עם הפלאש, המשכנו בציר. הבוץ כבר נתפס חזק ברגליים וגם העלייה לא עושה לי טוב. נזזכיר שהחושך מוחלט אבל תומס פונה ימינה ושמאלה בדרך לא דרך כאילו זה שעת צהריים ברחוב תל אביבי. אנחנו עוברים ליד עדר של פרות שרובצות על הקרקע ומסתכלות עלינו במבט של "משוגעים, מה אתם עושים פה בקור הזה".
"אם אתה מגיע לנקודת ביניים בזמן טוב יש לך הפסקה של 6 עד 8 שעות", ממשיך תומס להסביר על הניווט. "בזמן הזה אתה צריך להכין את הציוד שלך וללמוד את הציר של היום הבא. בזמן שנשאר לך אתה נח. חשוב להגיד שבימים האלה אתה לא נח באוהל או שק שינה. איפה שאתה עוצר שם אתה נח ואסור להוריד ציוד או נעלים. הכל עליך מוכן לתזוזה מידית. בזמן המנוחה עצמו אתה שבור ומה שמחזיק אותך זה הסוף, שאתה יודע שזה מתקרב וזה נגמר איפשהו. אבל כמו שאומרים זה לא נגמר עד שזה נגמר. כבר בטירונות אתה שומע על המסכמים ויודע שבסוף יש בלת"מים".
אנחנו ממשיכים לעקוף חיילים אחרים, כבר ציינתי שתומס לא מרחם על הכתב? אחד מהם זה סמל דן הלפרין מהסיירת, ובנו של אל"מ אורי הלפרין, הנספח הצבאי של ישראל בהולנד. למרות שזה ניווטי בדד אני מבקש מהלפרין שיצטרף אלינו לקילומטר או שתיים. "הניווטים קשים", אומר הלפרין בדיוק כשאנחנו חוצים את אחד מהנחלים באזור ומתחילים בטיפוס נוסף. "עברנו חלק ניכר מהיום הראשון אבל הדרך עוד ארוכה. יש תחושה מאוד גדולה של גאווה כשאתה עושה מסלול כזה. עוד שבועיים אנחנו מסיימים מסלול לוחם ומקבלים את הסיכה. האמת זה אולי הדבר היחידי שבאמת מחזיק אותך בניווט הזה. אבל אני חייב להגיד שהזמן טס בלי שאתה מרגיש. גם אתה רואה איך בנו אותך. בהתחלה היינו הולכים 5, 6 קילומטר ואומרים וואו. היום אתה הולך 100 ק"מ ומסתכל על ההתחלה כאילו זה משחק ילדים".
אנחנו ממשיכים לצעוד והלפרין מפגין יכולת מקצועית גבוה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. "יש פה נקודת ציון שצריך לקחת", הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס. ממשיכים ללכת כשלפתע הלפרין לוקח ימינה ותומס שמאלה מבלי להגיד לי דבר ואני מוצא עצמי בערימה גדולה של בוץ. "בגלל שלא מורידים ציוד ונעליים אני דווקא משתדל שלא להירטב", הוא אומר משועשע.
הגענו לנקודת הסיום של אותו היום ולמרות הכתב הנודניק הלפרין ותומס הגיעו בזמן טוב. בדרך לבית כשהם מכינים את הציוד עוברות המחשבות על מה גורם לאותם אנשים לעזוב בית מפנק בחו"ל, כמו תומס, או להתגייס לשרות הקשה בסיירת, כמו הלפרין. אין באמת תשובה אבל בדור שהולך ונעלם טוב שיש עוד אנשים כמו שני החיילים הצעירים האלה.