את יום הולדתה ה־29, סרן אילת נדלר לא זוכרת. את אותו יום - זה ששינה את חייה - היא התחילה כמו כל יום אחר: השכמה בחמש בבוקר ורכיבת אופניים, אחת משש הרכיבות שהיא נוהגת לעשות בכל שבוע. היא יצאה מבסיס חוות השומר, בו היא משרתת כמדריכה ראשית (מד"ר), עלתה על האופניים והתחילה לדווש. עם כל קילומטר שעברה, המחשבות בראש רצות. זה זמן האיכות שלה עם עצמה. בשבילה, הרגעים בהם אלו רק היא, האופניים והכביש - הם הטובים ביותר להתלבטויות, לקבלת החלטות. היא דיוושה במעלה כביש 767, בחלק המתפתל שבין יבניאל לכפר תבור, כששגרת החיים המוכרת נקטעה.
הזיכרון שלה נמחק, ומאותה נקודה היא יודעת לספר רק על פי סיפורים ששמעה והשערות של בדיעבד. את התאונה שהותירה אותה שרועה על הכביש ופצועה, היא לא מסוגלת לשחזר. “אומרים שזו תאונת פגע וברח, אבל אני לא באמת יודעת כי אני לא זוכרת", היא מסבירה שלושה חודשים אחרי אותו יום. “אני יודעת שמצא אותי רופא שהיה בדרך לעבודה. הוא מספר שכשניגש אליי עוד הייתי בהכרה. הוא רצה לעזור לי, ואני התווכחתי איתו שאני צריכה להמשיך לרכוב על האופניים", היא מחייכת. “האמת, שזה נשמע מתאים לי".
כמה רגעים אחרי הוויכוח הקצר איבדה אילת את הכרתה. הרופא, שהבין את חומרת הפציעה, לא התמהמה: הוא ידע שאמבולנס כבר לא יעזור, והזמין מסוק של מד"א שהביא את אילת לבית־החולים רמב"ם בחיפה, אליו הגיעה כשהיא מוגדרת כפצועה במצב קשה. ברגע שהגיעה החלה בסדרת בדיקות שבסופן הוחלט לבצע בה ניתוח בראש. מכיוון שבמצבה לא היתה מסוגלת לנשום בכוחות עצמה, הורדמה וחוברה למכונות הנשמה. אילת הייתה מורדמת במשך שבועיים, כשליד מיטתה בבית החולים סובבים אותה סביב השעון בני המשפחה והחברים וקצינים מחיל החינוך והנוער בו היא משרתת.
ביחד עם יום ההולדת נמחק גם זיכרון היום שלפניו. מה שהיא מכירה היום, מה שהיא יודעת לדקלם, אלו רק תוצאות האירוע. “היו לי שני שברים בגולגולת, קרע בכבד, שברים בשלוש צלעות ובשכמה ועוד כל מיני פציעות שטחיות. היה לי בנוסף זעזוע מוח ברמה גבוהה מאוד וזהו", היא מתארת.
"לא זכרתי איך קוראים לבן הזוג שלי"
שני טורי חיילים מסתדרים על רחבת המסדרים של בסיס חוות השומר. למשמע קול המ"כית הצועקת, החושך יורד והאוויר מתקרר, אבל שום דבר לא מסגיר צל של עייפות על פני המפקדות. “הקשב, המפקדת", נשמע אחד החיילים, “מה נראה לך? שאני אוויר שאת מתעלמת ממני?", הוא צועק. באותו הרגע, בקומה השנייה של המבנה הישן בבסיס, יושבת במשרדה ומקשיבה סרן נדלר, לא מופתעת מהסיטואציה המתנהלת בין חייל המקא"ם למפקדת שלו.
היא יושבת עם משקפי השמש על הראש, נראית מוכנה לצאת לקרב: אולי זה שעון הדופק שעל ידה, או המשקפיים בעלי העדשות שלא תואמות את אופנת משקפי הטייסים. קשה להאמין שרק לפני שלושה חודשים היא שכבה בבית־חולים, מורדמת ומונשמת, חסרת אונים לחלוטין. “כשהגעתי לבית־החולים העבירו אותי לבדיקות דחופות", היא משחזרת מהסיפורים. “תוך עשר דקות נכנסתי לניתוח".
מיד עם הגעתה לבית־החולים, אילת הורדמה וחוברה למכשירי הנשמה. בחלוף כמה ימים ניסו לנתק אותה מהם, אך לאחר שלא הצליחה לנשום בכוחות עצמה המכשירים חוברו בשנית, ואילת חזרה לתרדמת. בכל אותו הזמן, לנוכחים סביב מיטתה לא היה ברור האם נגרם לה נזק מוחי, ואם כן מה דרגת חומרתו. בסוף, אחרי שבועיים בטיפול נמרץ, היא פקחה את עיניה לראשונה ונותקה מהמכונות.
למרות ההקלה, המציאות אליה התעוררה אילת הייתה שונה מזו שהכירה קודם. “היו אנשים שפשוט לא זיהיתי. ידעתי שהם מוכרים לי, אבל לא הצלחתי לזכור את השמות", היא נזכרת. “אפילו עם בן הזוג שלי זה קרה. ידעתי שהוא החבר שלי, אבל לא זכרתי איך קוראים לו, או איך הכרנו ומה עשינו ביחד".
משם נדלר הועברה למחלקה הנוירולוגית. אף על פי שכבר הייתה בהכרה, זיכרונותיה מעומעמים גם מהשלב הזה. “הייתי על כיסא גלגלים. לא הלכתי, לא ידעתי לשתות מקש ואפילו לא לדבר. חוץ מזה, לא יכלו לדעת איזה נזק יהיה לי. מה הזעזוע מוח והשבר בגולגולת עשו לי", היא מסבירה. “הבן־אדם יכול להיות חי, אבל לך תדע איך הוא ייצא".
את ימי האשפוז במחלקה הנוירולוגית היא מסכמת בשלושה זיכרונות יחידים. “תמונות", כפי שהיא מכנה אותם. “אני זוכרת שלושה אנשים שביקרו אותי", היא מונה. “את מעיין, את מאמן קבוצת האופניים שלי ואת אמא שלי. אלו שלושה אנשים מהתחומים הכי מרכזיים בחיים שלי. מעיין היא חברה טובה שלי, אבל היא גם הקצינה שהחליפה אותי בצבא, המאמן שלי הוא מתחום האופניים, ואמא שלי - שבילתה איתי את רוב הלילות בטיפול".
"הרופא שאל אותי אם אני יודעת שאני מתייחסת אליהם כמו אל סגל צבאי"
רגעים מוחשיים וברורים יותר צרובים במוחה של אילת דווקא ממחלקת נפגעי הראש של תל השומר - לשם הועברה לשיקום. “הייתי הולכת לישון שם בערך בתשע, בגלל כל התרופות שקיבלתי, ובשתיים לפנות בוקר הייתי מתעוררת ופשוט מתחילה לבכות", היא מספרת. “עוד לא הבנתי בדיוק מה המצב שלי ומה אני עושה שם, אבל ידעתי למה אני בוכה - כי אין מסדר בוקר ואין אימון אופניים, ופשוט הרגשתי שזה חסר לי. בהתחלה גם הלכתי בחוסר איזון, כמו בן־אדם שהולך ומתנדנד ועוד רגע נופל - עד הרגע שהבנתי שאני רוצה לחזור לצבא, שאני מסוגלת. הבנתי שכל מה שאני צריכה זה להצליח לעבור את השיקום".
מהרגע בו קיבלה את ההחלטה לחזור למסלול החיים המוכר, לא היה דבר שיעצור אותה. “התחלתי להכניס את עצמי ללו"ז, ממש כמו בצבא", היא מגלה, ובהתחשב בטיפוס - זה לא כל כך מפתיע. נדמה שהשיקום של אילת התרכז בשני החלקים המרכזיים בחייה: הצבא והאופניים. ואולי זה מה שהחזיק אותה יותר מכול - הרצון לחזור לפעילויות האהובות. היא נכנסה כאמור שוב למשמעת הצבאית, ובמלוא המרץ החלה בתהליך השיקום. “אמרתי לעצמי שאם אני עייפה זה לא אומר שהולכים לישון, ואם כואב לי הראש כשאני קוראת אז זה לא אומר שאני מפסיקה. פתרתי סודוקו בשביל לתרגל חשיבה, והתאמנתי בכתיבה, כי אחרי התאונה בקושי הצלחתי לכתוב".
ולמרות מצבה, התאונה לא מחקה את הקצינה שבה. “לא זכרתי את הטלפון האישי שלי, אבל זכרתי את המספר הצבאי. לא ידעתי מה מספר תעודת הזהות שלי אבל את המספר האישי לא שכחתי לרגע", היא מציינת בחיוך. “סיפרו לי שבלילות הראשונים, כשהאחים אמרו לי שאני צריכה ללכת לישון, אמרתי להם ‘תנו לי משימות ואז אלך לישון'. או כשהייתי צריכה ללכת לטיפולים הגעתי בדיוק בזמן, ואנשי הצוות היו מאחרים הייתי אומרת להם ‘אתם מאחרים בזמנים, שבע דקות זה מטכ"לי'", היא מתגאה. “הרופא שאל אותי אם אני יודעת שאני מתייחסת אליהם כמו אל סגל צבאי. אמרתי לו ‘נכון, אתה המפקד ואני הפקודה. מה שתגיד לי אני עושה'".
מאבקה של אילת בבית־החולים אולי רק הבליט את דמותה כקצינה ממושמעת, שעומדת ביעדים שהיא מציבה לעצמה. עם זאת, זה לא תמיד היה כל כך מובן מאליו. היא התגייסה לתפקיד מדריכת נוער (מד"נית) בסיס בג'וערה ב־2002, ויצאה לקצונה אחרי מלחמות של מפקדיה שהאמינו שעליה לא כדאי לוותר. היא השתחררה בדרגת סגן, והתחילה ללמוד חינוך מיוחד במכללת תל חי. בנקודה הזאת היא חזרה לתחביב הישן מהימים שלפני המדים - הספורט. בשבילים של הגליל העליון התחביב הפך במהרה לאובססיה של ממש, אבל במובן הטוב של המילה. “באיזשהו שלב הבנתי שני מאוהבת ברכיבה הזאת", היא מחייכת. “זה רק אתה מול הכביש, ונסעתי מהר, שייטתי, אבל מעולם לא הרגשתי שזה מסוכן. רכבתי כאילו אני אוטו. יש עצור, יש רמזור? עצרתי. זה קצת כמו טיפול אצל פסיכולוג, אבל רק עם עצמך. לבד".
בשנת 2009 פגישה פתאומית עם מי שהוציאה אותה לקצונה שינתה שוב את מסלול חייה. “פגשתי את המפקדת שנלחמה עליי, והיא שאלה אם אני מעוניינת לחזור. תמיד רציתי, אבל חשבתי שאם אתה בחוץ, אז אתה בחוץ". אילת צלחה ראיון שהביא אותה חזרה לצה"ל. היא הועלתה לדרגת סרן ומצאה את עצמה כמדריכה ראשית וסגנית מפקד בסיס הגדנ"ע בשדה בוקר. אחרי קצת פחות משנתיים מונתה לתפקידה הנוכחי והתובעני בחוות השומר - שאפשר לה להצטרף לקבוצת רכיבה מקצועית שרוכבת ברחבי הצפון.
וכך, אף על פי שהאופניים היו אהבתה הגדולה, הם גבו ממנה מחיר יקר שהטיל ספק לגבי חזרתה לכביש. “בשיקום כל מה שרציתי זה לחזור לאופניים ולצבא, לשגרה שלי. בפעם הראשונה שיצאתי מהשיקום הביתה הלכתי להביא את האופניים מהמשטרה. לא יכולתי להיפרד מהם. בשיקום לבשתי רק בגדי ספורט. ככה אני", היא מסבירה במבוכה קלה. “ובאימונים", היא ממשיכה, ושמה לב שהיא מתכוונת לטיפולי הפיזיותרפיה. “קראתי להכל 'אימונים'. המאמן של קבוצת האופניים אמר לי 'תחשבי שאת במחנה אימונים'".
אחרי מספר שבועות של שיקום ועבודה מפרכת, להפתעת כולם - היא עלתה על האופניים וחזרה לרכוב, שבוע לפני סיום השיקום. “הרופאים לא חשבו על זה שאחזור לרכוב, כי להערכתם השיקום היה אמור להימשך חצי שנה. אחרי חודש, כשהשתחררתי, הרופאים הודו. אמרו לי ‘טעינו'".
"מרגישה שאני נכנסת לתפקיד מחדש"
קצת יותר מחודשיים אחרי היום שקטע את רצף חייה, אילת שוב עלתה על מדים. על פני השטח, הכול נראה היום אותו הדבר: יש מי שיחנוך את המפקדות בבסיס, ויש מי שירכב שוב על האופניים שנפגעו ועברו גם הם טיפול. אבל בכל זאת, כשמסתכלים מקרוב, משהו השתנה. “יש דברים שאני עדיין לא זוכרת, כמו מפקדים בצבא, ואפילו דברים שקשורים לתפקיד שלי. אני מרגישה שאני נכנסת לתפקיד מחדש. חוץ מזה, יש השלכות רפואיות, אין לי חוש טעם. נניח אם אני אוכלת שוקולד, אני יודעת שזה משהו מתוק, אבל לא מזהה מה זה", היא מספרת. “גם העובדה שאני לא רואה טוב וצריכה משקפיים קשה לי. זה מתסכל. אמנם אני לא מרגישה השפעות בזמן הרכיבה, אבל אני כן מרגישה שהגוף שלי מתעייף יותר מהר. אם פעם יכולתי לעשות אימון בבוקר ולהמשיך לתפקד עד 12 בלילה, היום אני מאבדת את הפוקוס. פתאום קשה לי לחשוב", היא מסבירה, בלי שמץ של רחמים עצמיים. “זה מוזר. פעם דברים היו נשלפים לי מהמוח בקלות והיום הם פשוט לא שם. זה לא עצוב לי, אבל יש רגעים קשים. נגיד אם ישאלו אותי למה יש לי פוביה מרופאים אני לא אדע להסביר, אני לא זוכרת שהכאיבו לי, אבל אני מפחדת. ככה זה".
נראה שעל אף הקשיים שהתאונה הותירה לאילת לטווח הרחוק, היא לא נשברת. יותר מזה, היא גם לא משאירה מקום לרחמים. “אני לא מרחמת על עצמי", היא מבהירה. אמנם את מה שעובר לנגד עיניה היא רואה מטושטש יותר, אבל במובן מסוים פתאום הדברים מתבהרים, נראים קצת אחרת. “נהייתי בן־אדם שמביע יותר רגשות. תמיד הייתי רגישה לאחרים, אבל היום אני מראה להם את זה. עצם זה שהרשיתי לעצמי לבכות ולהתעצבן במהלך השיקום, זה משהו יוצא דופן, שאף פעם לא עשיתי. אני פחות קשה עם עצמי, ויותר דואגת לעצמי. היום אני אוודא שלפני רכיבה אני ישנה כמו שצריך. בעיקר בגלל אחרים, אני לא רוצה לגרום לעוד משהו שיעשה להם רע", היא אומרת. “בעקבות התאונה עשיתי שינוי. למדתי למצוא איזון ולא להיות טוטאלית. הפסיכולוגית סיפרה לי שבתחילת השיקום אמרתי לה שמה שיש לי בחיים זה צבא ואופניים. היום בן הזוג שלי הוא דבר מרכזי, וגם המשפחה", היא מצהירה בהתרגשות.
מה שהקל על התהליך היה החזרה המהירה לכביש. “היה מדהים לרכוב על האופניים אחרי התאונה. לא פחדתי, כי אני לא זוכרת כלום", היא מתארת. “הרופא שאל אותי איך אני מתמודדת עם הקשיים בשיקום. אמרתי לו שאני מתמודדת כמו רכיבה על אופניים בעלייה. גם אם אני לא אעלה בקצב שצריך לעלות, אלא הכי לאט שיש, אני לא ארד מהאופניים. גם אם זה ייקח שעות, אני לא ארד ולא אוותר לעצמי. ככה זה גם בשיקום. אני לא אפסיק את הטיפול. לסיים מסלול רכיבה של 110 ק"מ זה קשה, אבל אתה עושה את זה, ובדיוק ככה צריך לפעול מול האתגרים בחיים".