בקרב בצפון רצועת עזה בסוף השבוע נפל סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי ז"ל, בן 31 מתל אביב, מפקד מגמה בבא"ח נח"ל. הוא הותיר אחריו את אשתו נטע ואת בתם התינוקת אורי, שנולדה אך לפני שלושה חודשים.
"לפני שרועי נסע לצבא, היו לנו כמה שעות ביחד", תיארה נטע הבוקר, "הוא הגיע ביום חמישי בלילה הביתה, ממש מאוחר, ואכל את השניצל והפסטה שהוא אהב לאכול כשחזר מהצבא. בבוקר עוד הלך עם אורי לחוג שחייה. הספקנו לאכול ביחד שלושתנו, הוא אפילו הספיק לעשות איתה שנ"צ קטן במיטה, מחובקים, לפני שיצא לצבא. היה לנו ממש שישי משפחתי, אפילו רגיל לכמה שעות. אני בטוחה שגם אם היה יודע שזאת ההזדמנות האחרונה שלו להיות איתי ועם אורי, לא היינו עושים משהו שונה יותר מדי".
דיברתם על הסכנות?
"רועי מאוד לא אהב כשהייתי מתחילה לדבר על זה, ישר היה אומר לי: 'נטע, לא צריך לדבר על זה. לא יקרה כלום, הכל בסדר. אלה דברים שלא רלוונטיים. לא צריך את השיח המחליש הזה'. לצערי הרב, המלחמה גם נהייתה סוג של משהו טיפה יותר יום-יומי. השתדלתי לא להכביד עליו, להעציב אותו ולהעיק עליו יותר מדי, כי התקופה הזאת הייתה מאוד מאתגרת עבורו. השתדלנו ליהנות מה'ביחד' כשהוא היה בא הביתה, כמה שיותר להתעסק ברגע הנוכחי, לא במה שקורה בעולם האמיתי. היינו לכמה שעות בבועה שלנו. החשש תמיד היה בלב, תמיד ניסיתי, בכל מיני דרכים, לוודא שהכל בסדר, בלי יותר מדי להלחיץ".
רועי ניצל מהפיגוע הקשה בישיבת מרכז הרב בירושלים ב-2008, אך איבד את חבריו הטובים. "זה היה במאית השנייה. הוא היה עם חברים שלו ליד מכונת פחיות, במגרש הישיבה. היה חסר להם כמה אגורות. הוא עלה לחדר לקחת את הכמה אגורות האלה למכונת השתייה, וכשירד חזרה ראה שהחברים שלו כבר נרצחו. הכרתי אותו כשהיה בן 22, אחרי שהיו לו כמה שנים לעבד את מה שהיה בפיגוע. בכל דבר שהוא עשה, זה ליווה אותו".
"בכל פעם שהיה לו רגע משבר בצבא והוא אמר שהוא רוצה להשתחרר, מה שיש לו ב'מאחורה' של הראש, שבגלל זה לא השתחרר, זה כי ידע מה יכול לקרות ומה הוא לוקח על עצמו. באופי שלו הוא ניצל כל רגע בחיים וכל דבר שרצה, הוא פשוט עשה. הוא לא חיכה ולא דחה. מהסיפורים שאני שומעת עליו מלפני הפיגוע, אני מבינה שהפיגוע נתן לו את הדרייב הזה, את החיות שהייתה בו. הלהבה שהייתה בו הפכה להיות יותר גדולה מאז הפיגוע".
מה עשתה לו האבהות?
"אנחנו כמעט 10 שנים ביחד ולא ראיתי אותו כל כך מאושר ונינוח כמו מאז שאורי נולדה. נפתח לו חדר בלב. זה נשמע קלישאתי, אבל זה כל כך נכון. כשהיא הגיעה, הרגיש לי שהוא היה אבא שלה תמיד, כל ה-32 שנים כמעט שהיה חי. זה בא לידי ביטוי בצורה מוחשית כשנולדה, אבל הרגיש שתמיד היה אבא שלה. זה בא לו כל כך בטבעיות. לי לקח כמה רגעים אחרי הלידה להתאפס, והוא מבחינתו, עוד לא גזרנו את חבל הטבור והוא היה אבא שלה במלוא מובן המילה. הייתה ביניהם קרבה וחיבור. הוא אומנם לא היה איתנו הרבה בגלל שהיה בצבא, אבל היה אבא שלה ביותר מ-100%. היא כל הזמן הייתה מחובקת עליו, במנשא הוורוד. הוא זה שטיפל בה, קילח, החליף את הטיטולים, ישן איתה מחובק. היה איתה בכל השעות שהייתה ערה. הוא היה מקריא לה סיפורים מגיל מאוד קטן. הוא דאג להיות אבא שלה בכל רגע שאפשר".
אביך, האלוף פולי מרדכי, היה קרוב אליו.
"הרבה יותר קרוב ממה שאפשר להסביר. רועי היה כמו בן להורים שלי. אנחנו רק בנות במשפחה ורועי נכנס אלינו הביתה ומהר מאוד הפך להיות בן להורים שלי, ברמה שהיינו תמיד צוחקות על אמא שלי שהוא הבן המועדף ושאני בת הזוג שלו. הם מאוד אהבו אותו והיו גאים בו. אבא היה הכי גאה בו בעולם וליווה אותו לאורך כל הדרך שלו. לא דמיינו שנעמוד בסיטואציה הזו".