לא מעט מחקרים מנסים לנתח את החלטת החייל הפשוט, העומד על פי רוב בשלב מתקדם לשירותו הצבאי, להחליט ולצאת לקורס הקצינים של צה"ל. מה גורם לו לעקור את עצמו ממקום עבודתו השגרתי, להרחיק נדוד אל בה"ד 1 הדרומי, ולהשקיע חודשים ארוכים בניווטים ומסדרים וניקיונות, הרצאות ומטווחים, שמירות ותרגילי סדר?
רגע לפני שסיימו את קורס הקצינים האחרון של מגמת "תעוז", ביקשנו ממספר צוערות לכתוב לנו על ההחלטה אותה קיבלו על עצמן. הבנו שאם נשאל 100 צוערים, נקבל 100 תשובות. אז הנה, כאן לפניכם, טעימה קטנה מהציונות המתכנסת בין כתליו של בה"ד 1.
אורטל דרעי (20), מקריית חיים. משרתת באגף המודיעין
"הערך של הצבא שלנו עד עכשיו היה שלאנשים שעמדו בראשו הייתה הרגשה של שליחות היסטורית גדולה. אם נצליח לנטוע בלב הקצינים הצעירים ובלב הנוער את הרגשת השליחות הזאת, נבטיח את רמת הצבא שלנו והשמירה על עליונותו".
אני מחזקת את האמרה של דוד בן גוריון האומרת שיש לשמור על עליונותו של צבא הגנה לישראל וביטחון המדינה, במיוחד בתור קצינה לעתיד.
לפני שנים רבות, אבות אבותינו נטעו את הבית היהודי בארץ ישראל. לאחר 2,000 שנות גלות בהן העם היהודי נדד ברחבי תבל, דוד בן גוריון וחבריו הקימו בדם, ביזע ובדמעות את מדינתנו, המדינה עליו הופקדתי לשמור ואת מטרה זו אמצה עד תום. אמונתי היא שכתושבי מדינת ישראל חלה עלינו החובה להגן על המדינה ללא דופי מבלי לצפות לתמורה. חיילנו נלחמו בגבורה ואף חרפו את נפשם מול צבאות ערב, ולשם מה? לשם שלומם, שלוותם וביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, וזהו ייעוד בצה"ל.
במהלך שירותי הצבאי עד כה, ניתנה לי הזכות להיות דמות מחנכת ומעצבת לחיילי חמ"ן. תפקידי היה הכשרת חיילים בתחום המודיעיני תוך חינוכם ועיצוב דמותם. במסגרת התפקיד, למדתי רבות על עצמי; על כך שבעתיד ארצה להקנות דרך לחיילים ולהוות דוגמא למופת עבורם. פה השכלתי להבין שהשמיים הם ללא גבולות, ארצה להמשיך ולעסוק בעבודת קודש זו, אשר מטרתה לחנך ולגדל את דור העתיד להקנות להם את שק הערכים בו אני דוגלת וכך להגיע למצב בו הם יצמחו ויגדלו להיות מפקדים מצליחים ומשפיעים בצה"ל.
מאז ילדותי שמעתי מהוריי את המושג "לשאוף תמיד לטוב ביותר". עם השנים גדלתי, הפנמתי והבנתי את המושג טוב יותר, בעקבות כך שאפתי ליישם זאת בלימודיי בפרט ובחיי בכלל. עקב גיוסי לצה"ל עברתי שלבים שוניםֿ ואולם תמיד עמדה לנגדי ההבנה שאני שואפת לעשות יותר. היה לי ברור שאצא לקצונה.
הסיבות לכך היו רבות ומגוונות אך בעיקר כי ידעתי שאני מסוגלת להפיק יותר מהשירות הסדיר. ישבתי עם עצמי ושיננתי לי משנה סדורה האומרת "מצוינות היא לא רק כותרת או סיסמא. מצוינות צריכה להיות דרך חיים, היא דרישה יומיומית לעשות הכי טוב שאפשר-ולדעת תמיד שצריך לשאוף להשתפר, להתקדם, ליזום, להצליח ולנצח.
אני יודעת שצה"ל זקוק לקצינים איכותיים וראויים שיעמדו בראש המערכת של המגנים על עמנו וארצנו. המושג "חייל הוא כוח המגן של עמנו" היווה עבורי לא רק סיסמא, אלא המציאות שבה חיים כולנו במדינתנו.
"גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן". ב-9.11.2011, התחיל המסע שלי. מסע הפיכתי להיות מפקדת מחנכת, קצינה, ומנהיגה צבאית בצה"ל. המסע הזה התחיל בבית הספר לקצונה ע"ש חיים לסקוב ומשם הדרך יכולה להיות קשה ואף מפרכת, ואפילו אוכל ללכת לאיבוד, אך תמיד אזכור מה גרם לי להתחיל ללכת.
ענבל אשכנזי (19.5), מראשון לציון. משרתת בחיל השלישות
התגייסתי לצה"ל בדצמבר 2010, ובתפקידי הייתי אחראית על שיבוץ מלש"בים אקדמאים. לאחר 9 חודשי שירות סדיר, יצאתי לקצונה בחיל השלישות. לפני גיוסי לצבא הבנתי את חשיבות המערכת הצבאי והיה לי ברור שאתגייס לצבא אך לא חשבתי שאהיה קצינה.
כששואלים אותי היום מדוע חשוב לצאת לקצונה, התשובה חדה וברורה: מדינת ישראל זקוקה לנו. מי שיכול ויש בידו לצאת לקצונה חייב לעשות זאת, יש לו הזכות לעשות זאת. האמת היא שעכשיו יותר מתמיד המדינה זקוקה לנו, זה התור שלי, של הדור שלי לקחת בתי ידיים את ההובלה של צה"ל.
הלוואי שהיה שלום ושלא היינו זקוקים לצבא, אבל אין. אני מאמינה בדרך של צה"ל בערכיו ההומאניים ובהיות צבא מגן על העם שלנו. אמנם ההחלטה לצאת לקצונה והדרך לקורס לא הייתה חלקה, אלא רצופת קשיים ולבטים.
בימים עמוסי עבודה נזכרתי למה אני פה – אני פה כדי להשתפר, כדי להיות קצינה. שאלתי את עצמי שאלה אחת: "האם אוכל לסיים את שירותי כמש"קית ולהרגיש מיצוי עצמי?" - והתשובה היא לא. יצאתי לקצונה כי יש לי עוד לתרום, עוד הרבה.
במדינה כמו שלנו אין את האפשרות "לזרוק אחריות" ולצפות שאחרים יעשו את הדברים. הצבא שלנו הוא לא צבא מקצועי כמו באירופה, הוא צבא עם. הוא מגן מדי יום על התושבים ובזכותו אני לומדים, גרים פה, הולכים למכולת וחוגגים את החגים. אני רוצה לתרום את חלקי בפינה שלי בצורה הטובה ביותר.
אני רוצה את הזכות לחנך, ללמד, לטפח, להחדיר מוטיבציה ומחויבות לארץ בחיילים. אני רוצה לראות את הניצוץ בעיניים שלהם כשיבינו שהם חשובים, שבלעדיהם צה"ל פשוט לא היה קיים וכך גם המדינה כולה. אני בוחרת לקחת על עצמי את האתגר לחבר אנשים לארץ ולפתח אותם כשאני בעצם עוד מתפתחת ולומדת. אני בוחרת להיות קצינה.
הדר (20), מתגוררת בחולון. משרתת באגף המודיעין
חייו של אדם, מעבר לשגרה היומיומית, מלוות בשאלות רבות כמו מי תהיה, מה תעשה ומה תשאיר אחריך? יש הרבה תשובות נכונות, אבל מה מהן היא אתה? יש לנו כמה שנים להתבלבל, לשמוע.
מספרים לנו על נערה בת 16, סטנדרטית, עם דחפים, דילמות ושאר ירקות, שמצטרפת לחבורת מטורפים כדי להלחם על איזה מקום שהם חלמו עליו לפני 2000 שנה. מספרים על ילד בן 16 שנאלץ להתגבר באושוויץ. הילדים הם סבא וסבתא שלי. למעשה, הם סבא וסבתא של כולנו. הם לא כ"כ מזמן, נתנו את השנים היפות ביותר שלהפ כדי שתהיה לנו מדינה ונוכל להיות רגועים, לא?
אולי לא. אולי הם עבדו כי הם האמינו שתמיד יהיה כאן מי שיבין את החשיבות, ויעבוד קשה בשביל לשמור על המדינה ולטפחה. ועכשיו אנחנו כאן, פשוט קיבלנו את ההחלטה שאנחנו לא סתם פה. הרי אין דבר כזה "פשוט להיות" במדינת ישראל. אנחנו קמים, שמים רגע בצד את כל דאגות הפרט הרציניות והחשבות, מעלימים תירוצים ובאים לתת מעבר.
אף על פי זאת, בעודנו עוברים את תהליך הקצונה, לא כולנו מבינים את גודל העוצמה הטמונה בצבא של המדינה של היהודים. לא כולנו מבינים מה זה לקבל לידך כמה ילדים בני 18 ולקחת אותם למסע המעצב בחייהם, ובחיינו.
לא כולנו מפנימים את המשמעות והזכות שבלייצג משהו כ"כ גדול. לייצג אותנו, לייצג אותם. לא כולנו מבינים ומפנימים, אבל אנחנו צמאים לכך, ולכן בחרנו. בחרנו בדרך שתתרום לנו, תעזור לנו להיות אנשים ואזרחים טובים יותר, ומעבר לכך – בחרנו להשפיע. על מצבים, על אנשים, על כל מה שהשפעתנו לתרום לו.
כן, אני יודעת שאני עודני בורג קטן במערכת, אבל אני, יחד עם עוד כמה ברגים קטנים שכאן איתי, עוזרים יחד לגלגל את מדינת ישראל.
שלי בשירי (20), מקריית שמונה. משרתת כמדריכה ביחידה מובחרת
אנו היוצאים לקצונה מנסים לחשוב מהי לב הסיבה ליציאה לקצונה והשאלה היא כיצד ביכולתנו לחולל שינוי גדול כקצינים לעתיד? שינוי גדול משמע שינויים קטנים ופשוטים שאנו מחוללים, שינויים אלה מצטרפים זה לזה והופכים לשינוי גדול שלעיתים קרובות לא ניתן לחזותו בטווח הקרוב.
כשהתגייסתי נטיתי להאמין שפירות המעשה הם החשובים, אך גיליתי כי המעשה עצמו הוא המהות. הבחירה לעשות - הבחירה לצאת לקצונה לא מבטיחה שהפירות יבשילו, ייתכן שלעולם לא נזכה לראות את פרי עמלנו אך אם לא נעשה דבר לקדם אותם, כלל לא יהיה פרי, ולכן חשובה ההתמדה.
השירות הצבאי הוא בעצם התרומה הממשית הראשונה שלנו לחירות עם ישראל. נצא לקצונה מתוך אהבת הארץ, כי ארץ ישראל מעולם לא הייתה מקום שקל לאהוב. אפילו התיירים הראשונים שהגיעו לארץ, המרגלים שנשלחו ממדבר סיני כדי לעמוד על טיבה של הארץ הגדירו אותה כ"ארץ אוכלת יושביה".
כיצד ניתן לדרוש את אהבת הארץ? הידיעה – היא היסוד המשמעותי ביותר בכל אופן של אהבה, ולכן כדי לאהוב את הארץ צריך להכיר אותה. צריך להכיר את המבנה שלה ואת דרכיה לאורכה ולרוחבה, כי מי שישקיע יזכה להתגלות אליה. התפקיד שלנו כקצינים הוא לחנך לאהבת הארץ ולדרוש זאת ממשפחתנו, חברינו ופקודינו.
אנו היוצאים לקצונה, שמאמינים במטרת הציונות, החירות הלאומית והריבונית בארץ ישראל מוכנים לשלול מעצמינו את החירות האישית לטובת המדינה. הבנה אמיתית של המושג "חירות לאומית" מבהירה כי יש לוותר על החירות האישית על מנת להבטיח את החירות הלאומית שלבסוף תבטיח גם את חירותו האישית של האדם.
מניע נוסף ליציאה לקצונה הוא ניצול מיטבי של תקופת חיינו. אם אפשר לתרום יותר, לשנות, להשפיע ולקחת אחריות נוספת כדי להגיע למיצוי יכולתנו עד תום – עלינו לבחור בקצונה. שום הצלחה חומרית לא תעביר תחושה כה עמוקה של סיפוק כפי שנותנת הידיעה שאתה חי למען מטרה טובה – והיא הגנה על מדינתנו, על עם ישראל ולא רק כחייל פשוט אלא כקצין ומפקד עם אחריות נוספת על הכתפיים.
קחו אחריות ומחויבות לאומית על מדינתנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו, כי מחר מלחמה – כך לימד אותי מפקד היחידה סא"ל א' . "ואם לא עכשיו אי מתי"?
תודה לעליזה לנדס שסייעה בהכנת הכתבה