ההחלטה של 180 טייסים ונווטים שלא להגיע למילואים השבוע, הערכה היא שהמספרים גדולים הרבה יותר, הביאה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לומר בפתח ישיבת הממשלה, כי הוא מצפה מהרמטכ"ל הרצי הלוי לנקוט ביד קשה "נגד תופעת הסרבנות" כפי שהגדיר זאת.
דבריו הצטרפו לקריאות של חברי כנסת ואזרחים ברשתות החברתיות שקוראים לרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר להדיח את הטייסים. אם נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר במתנדבים שהחליטו להפסיק התנדבות על רקע המחאה על הרפורמה, נוסיף גם שמבחינה מעשית לא ניתן להדיח את אנשי צוות האוויר וגם לא חלק מהם, משום שזה יעקר את חיל האוויר, הזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל.
נתחיל מהקומה של חיל האוויר. הדרישה להדחת טייסי המילואים, שהם בעלי הכשרות רבות וניסיון מבצעי אדיר וגם להחליף אותם באחרים, פשוט לא ריאלית מבחינה מעשית. משך ההכשרה של טייסים ומובילים (המפקדים באוויר) ארוכה ונמשכת שנים.
טייס הופך מבצעי רק אחרי חמש שנים מיום הגיוס שלו, הכולל את קורס הטיס, קורס אימון מבצעי (קא"ם) הסבות ועוד. הוא הופך מוביל זוג אחרי שש-שבע שנים מיום הגיוס שלו ומוביל רביעייה בכיר המוסמך להוביל גיחות מורכבות כמו למשל אלו המיוחסות לישראל בסוריה, אחרי ב-10-15 שנים מיום הגיוס שלו. המשמעות המאוד פשוטה היא שכל הדחה של טייס תיצור לחיל האוויר חלל שייקח למעלה מעשור למלא אותו.
בקומה של צה"ל הגדול ומשרד הביטחון יש גם את העניין הכלכלי וכוח אדם. חיל האוויר הישראלי מבוסס על טייסי מילואים בשל מתווה כלכלי שנועד לייצר איזון, בין הצורך בטייסים לבין העלות האדירה של ההכשרה שלהם ושמירת הכשירות.
בכל טייסת יש גרעין משמעותי של אנשי מילואים. זה מאפשר לחיל האוויר להכשיר עשרות אנשי צוות אוויר בכל שנה מצד אחד, ולעמוד במשימות שלהם מצד שני. אז נכון שלכל אחד יש תחליף, רק שבמקרה הזה התחליף יקר מאוד ודורש שנים רבות של הכשרה וניסיון.
פוליטיקאים, האחריות שלכם
נדגיש, אנחנו מתייחסים פה רק לנושא הפרקטיקה ולא לעיקרון המאבק של הטייסים. כל הדחה, גם של כמה מהם, תפגע ישירות בכשירות של חיל האוויר לבצע משימות, כולל שגרה בבט"ש. בדבריו של ראש הממשלה, הוא למעשה גלגל את האחריות לדרג הצבאי תחתיו ודורש מהם את הפתרון. רק שלהם אין אפשרות לספק לו פתרון למשבר שגדול על הצבא.
מנהיגות צבאית, במיוחד מול מתנדבים ואנשים שחונכו להיות בעלי דעה וסוליסטים, לא ניתן להשיג באמצעות פקודות. את זה משיגים בזכות אמון ברמה הכי גבוהה שיש ושיח פתוח. זה לעשה כל מה שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר יכולים לעשות, וגם עושים.
מאז שפרצה המחאה, מפקד חיל האוויר מדבר בעצמו כמה פעמים בשבוע עם מפקדי הטייסות והיחידות. גם עם נציגי המילואים. זה גם מה שעושים אותם המפקדים מול אנשי המילואים שלהם. כאמור, מעבר לזה אין להם שום כלי, בטח שלא הדחה או פקודה. האחריות למשבר הזה מוטלת על כתפי הדרג המדיני, רה"מ ושר הביטחון, וכך גם הפתרון.
הם היו יכולים למשל לזמן אליהם מפגש עם נציגי המילואימניקים ביחידות השונות ולהסביר להם את חשיבות הרפורמה, אולי לגרום להם להבין וללמוד. הדרג המדיני היה יכול לנסות ליצור שיח פתוח ואמיתי, דיאלוג משותף לבניית אמון בין הצדדים, שהרי על זה חלק משמעותי מהמחאה שלהם.
בכל מקרה, האחריות לפתרון ולמשבר על הכתפיים שלהם. בטח כאשר מדובר בנתניהו וגלנט, הנחשבים מבינים גדולים בביטחון וככאלה, המבינים את משמעות הפגיעה שיכולה להיות בחיל האוויר. חיל שבהגדרה הינו הזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל.