חופשת סוף השבוע הטיפוסית של כל חייל לרב תורכב מבילוי עם החברים, מסיבות וטיולים. יש חיילים שחופשות סוף השבוע שלהם יאופיינו בעבודה של שעות על גבי שעות בשדות והמשקים המשפחתיים, בנהיגה אינסופית על טרקטורים ובקטיף של תוצרת טריה הישר מהאדמה. עכשיו, כשעונת הקציר החלה והלחץ של העבודה מגיע, החיילים מספרים על הצבא, על המשק ועל מה שביניהם.
סמל עומרי מסיקה - שבר שיא של 14 שעות על טרקטור
בבסיס: נהג במרכז המזון בצריפין.
בשדה: מגדל חיטה, תפוחים ועגלים.
נ"צ: מושב גבעתי, ליד אשדוד.
מצ'פר: "הסיפוק הזה, כשאתה משקיע במשהו והוא מתפתח ונותן יבול. לגדל עגל, אפילו חיטה, זה כמו לגדל ילד".
משביז: "לקום בשלוש לפנות בוקר וללכת לרפת אחרי ששמעת רעש חשוד שיכול להיות גנב, לשמור קצת ולחזור מסריח".
המשק ואני: "אני עובד בשדות מאז שאני זוכר את עצמי. עם הצבא זה קצת קשה, אבל יש 'מיוחדות' וזה מה שעוזר בעונות הלחוצות. זה לא שהעבודה נגמרת מתישהו, אבל יש ארבעה חודשים מרוכזים של זריעה וקציר, בהם אני עובד ממש מצאת החמה עד צאת הנשמה. אני זוכר יום אחד שהייתי צריך לסיים את כל העבודה לפני שבא הגשם. נסעתי עם הטרקטור לאורך ולרוחב השדה במכה אחת, וזה 350 דונם, אז יצא שהייתי 14 שעות רצוף על הטרקטור. כשכבר היה לילה, חיפשתי משהו שיעסיק אותי, אז עשיתי תחרות עם הטרקטור – מי עושה יותר רעש. באמצע הלילה קלטתי שועל הזוי, עם אוזניים ענקיות וזנב ארוך, רץ אחרי הטרקטור שלי. פה הגיע השלב שהתחלתי להשמיע קולות של חיות, של כלבים, חתולים. תאמינו לי, אחרי 350 דונם אפשר באמת להשתגע".
צ'וקולוקים לחבר'ה: "אני במרכז מזון, אני לא צריך להביא לשם כלום".
דוד פדידה – שותה עם החבר'ה את היין שהכין בעצמו
בבסיס: סרס"פ בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים.
בשדה: מגדל ענבים בכרם המשפחתי.
נ"צ: מושב כרם בן זמרה, הגליל העליון.
מצ'פר: לבצור את הענבים, שלוקח להם שנתיים לגדול.
משביז: לחכות שנתיים נוספות, שהענבים יהפכו ליין.
המשק ואני: "הפעם הראשונה שהייתי בכרם הייתה בגיל ארבע, כשאבא שלי ואני שתלנו שם שתיל. עד היום זה הכרם האהוב עליי. יש לידו מעיין ולפעמים, כשחם ועובדים בכרם, אפשר לתת שם טבילה ולחזור לעבוד".
סמ"ר פדידה עובד בכרם מגיל 14, ובגיל 16 נטע את הכרם הראשון שלו. את העבודה החקלאית הוא ממשיך גם היום, לצד השירות הצבאי. "היה לי חשוב לשרת כלוחם ותוך כדי גם להמשיך לעבוד. למזלי, המפקדים מבינים שלפעמים אני צריך לצאת כדי לעזור למשפחה ואני יוצא כשלחוץ וממש קשה לאבא שלי, בעיקר בשבועות של הבציר. זו מחויבות, בדיוק כמו הצבא".
צ'וקולוקים לחבר'ה: "אני לא יכול להביא יין לצבא, אבל כשחבר'ה באים אליי למושב הם טועמים מהיינות שלנו".
התאומים עצמוני – קיבלו 20 מטר רבוע במתנה
בבסיס: סמל יואב עצמוני, שריונר, מפקד טנק בשיזפון, וסמל אליהוא עצמוני, משרת בחיל האוויר.
בשדה: מגדלים תותים (ויש גם לול תרנגולות).
נ"צ: כפר מעש, בקעת אונו.
מצ'פר: תותים בחינם וללא הגבלה.
משביז: "לחרוש בטעות קן צרעות. הן לא סולחות על דבר כזה".
המשק ואנחנו: "כשהיינו ילדים, בגיל 8, אבא שלנו החליט שהוא מפנה לנו 20 מטר מרובע של אדמה, ונותן לנו אותו פרי־סטייל, לעשות בו מה שאנחנו רוצים", משחזר אליהוא. "גידלנו שם גזרים, פטרוזיליה וכוסברה – ואת הכל גידלנו למטבח של אמא. ככה התחלנו את דרכנו החקלאית".
"כל הילדות שלנו הייתה סביב השדה והמשק. היום, כשאנחנו חוזרים מהצבא בסופי שבוע, אנחנו משתדלים לעזור מדי פעם לאבא בסבב תותים, לפזר את התותים בחנויות", משלים יואב. "מה שמיוחד בחקלאות זה הקשר לאדמה. אתה עובד איתה, מעריך אותה. אנחנו מחויבים לאדמה שבה אנחנו גרים, בגלל זה נמשיך לגור בכפר".
צ'וקולוקים לחבר'ה: "בכל פעם שההורים מגיעים לביקור בבסיס הם מביאים שני קרטונים של תותים", אומר יואב. "זאת כמות שאמורה להספיק לשבוע שלם, אבל ביום הראשון הכול נחטף".
עומר כהנשטם – קם בחמש בבוקר גם כשהוא לא בבסיס
בבסיס: לוחם בפלס"ר 7.
בשדה: מגדל פרות ועגלים.
נ"צ: מושב באר טוביה, ליד אשדוד.
מצ'פר: "הגבינות שאימא עושה מהחלב".
משביז: "לקום מוקדם בבוקר. לא משנה אם זה כדי לחלוב, או לעשות משהו אחר ברפת. להתעורר בחמש בבוקר כשאתה לא בצבא זה פשוט לא כיף".
המשק ואני: "סבא רבא שלי, שעלה מגרמניה, הקים את הרפת. הייתה לו פרה אחת ועם השנים הרפת גדלה, וסבא שלי בנה את מקום החליבה הראשון. היום הוא ואבא שלי מנהלים את הרפת, ואני עובד איתם. זה כיף לדעת שמדובר בעסק משפחתי, שאני עוזר למשפחה. אני זוכר פעם אחת כשאבא שלי שכח לסגור את השער של הפרות. מצאתי את עצמי, יחד איתו, רץ אחריהן בכל השטח. גם דברים כאלה נחמדים למי שאוהב את זה. מי שלא מתחבר לעבודה הזו ולא אוהב חיות לא ייהנה ממנה. גם לדרוך בחרא עם מגפיים, בניגוד למה שחושבים, זה לא כזה נורא. לא מרגישים כלום ולריח מתרגלים מהר".
צ'וקולוקים לחבר'ה: "אי־אפשר להביא חלב מבאר טוביה לרמת הגולן כי הוא יתקלקל בדרך, אבל אמא שלי עושה אחלה עוגיות והחבר'ה עפים על זה. מה זה משנה להם אם החלב שבעוגיות הגיע מאיתנו או מהסופר? פעם גם שחטנו עגל לערב צוות, היה ממש טעים".
צוף חצרוני – לא מתרגשת מתותים
בבסיס: מש"קית ת"ש בגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי.
בשדה: מגדלת תפוחי אדמה, בטטות ותותים בשדות המשפחתיים.
נ"צ: תל מונד, ליד נתניה.
מצ'פר: התאילנדים ("הם פשוט מקסימים!").
משביז: העבודה בשדות ("מעייף, חם ומצמיא").
המשק ואני: "כשהייתי קטנה הייתי הולכת עם אבא שלי לשדה כל שבת בבוקר. היינו מטיילים על הטרקטור, ואבא תמיד היה נותן לי לנהוג. כשגדלתי הייתי עוזרת למכור את התוצרת, יחד עם בני הדודים שלי. יש משהו ערכי בעיסוק הזה – אתה מגדל משהו, זורע, משקה. זה סוג של נתינה".
צ'וקולוקים לחבר'ה: "לפעמים אני מביאה תותים לבנות במשרד. אנשים מתלהבים מזה, אבל אישית אף פעם לא התלהבתי מתותים, אין בזה משהו מרגש. זה כמו עגבנייה".
אסף גנץ – יש רק דרך אחת לאכול אשכולית
בבסיס: נגד יר"ם (יחידת רכב מגויס) ביחידה המרחבית ברוש של מרכז לאו"ם (לגיוס אמצעים וריתוק משקי).
בשדה: מגדל אשכוליות ואבוקדו.
נ"צ: מושב גן שורק, ליד ראשון לציון.
מצ'פר: "לראות את התוצר של העבודה הקשה משווק לאנשים שנהנים ממנו ברחבי הארץ".
משביז: "להגיע אחרי שבוע של עבודה ביחידה ישר לפרדס. אבל אין מה לעשות, צריך לתת יד".
המשק ואני: "בדרך כלל, אני ואבא שלי עובדים במשק וזה ממש זמן איכות. הזמן הכי קריטי הוא תקופת הקטיף - שלושה ימים שבהם צריך לקטוף את כל הפירות ולשלוח אותם לשיווק. זה עניין של ימים עד שהם מאבדים את הטריות, ובגלל זה יש עבודה גם בסופי שבוע וזה יכול להיות עמוס. פעם באתי לפתוח את ברז המים בפרדס והיה פיצוץ בצינורות. כשהתכופפתי לסדר את הצינור ראיתי צינור נוסף זרוק לידי. כשניסיתי להרים אותו הוא זז, וקלטתי שזה נחש. זה בסדר, אנחנו מושבניקים, רגילים לזה".
צ'וקולוקים לחבר'ה: "בעונה אני מביא אשכוליות לחבר'ה מהיחידה. אני מת על זה שאפשר פשוט לחתוך אותן לחצי ולאכול עם כפית. לימדתי את החבר'ה מהצבא שרק ככה אוכלים אשכוליות".