תמיד רציתי להצטרף ללהקה צבאית. מודה. לככב באיזה מוצב נידח, לריב על הסולו הראשון, לקחת חלק בזוהר הצבאי בגרסה האמיתית של "הלהקה". שנים חיכיתי להזדמנות שמישהו יגלה את הכישרון החבוי שלי ויוביל אותי, אחר כבוד, לקדמת הבמה. כנראה שנדרשה נבירה אמיתית כדי לגלות את הזמר המסתתר בתוכי, כי הנה, כבר שנה אני עוטה יומיום את מדי הזית, מזמזם חרישית בדרך לאוטובוס, ואף אחד עוד לא הרים את הכפפה.

להקות צבאיות (צילום: מור גל, עיתון "במחנה")
להקה צבאית. "רק אל תעשה בושות" (צילום: במחנה) | צילום: מור גל, עיתון "במחנה"

החלטתי לעשות מעשה; אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יפתה אותו בשירה ובפיזוזים. ואם מוחמד לא יעשה את זה, אני מוכן. במחיר זניח של הגבריות שלי, החלטתי לבדוק מה עליי לעשות כדי לזכות ב-15 דקות התהילה שלי. די, עכשיו הגיע תורי. אחרי אימונים רבים לצלילי הלקט של ירדנה ארזי, כמה זגוגיות שבורות ושלושה שכנים שהחליטו לעבור דירה, מצאתי מה באמת דרוש בכדי להגשים חלום.

הצעירים של ספטמבר 11', אלו שעברו מיונים ראויים לקורס הלהקות הנחשק, הסכימו להגניב אותי פנימה תמורת כמה טיפים אנטי-צעירים מניסיוני המפוז"ם. אני אלמד אותם קצת על שפצור כומתות בקו"ם, שריכת שרוכים ומילים שלא צריך להגיד כשאתה לובש מדים, ובתמורה אלמד, יחד איתם, איך הופכים לאמן צה"לי אמיתי, זמר או שחקן. "לך על זה", אישר רע"ן תרבות, סא"ל מושיק אביב, את העסקה. "רק אל תעשה בושות", ביקש. ובכן, עשיתי.

מדייק, אבל פחות

וידוי ראשון – מעולם לא שרתי. וידוי שני – יש לכך סיבות טובות. הדף קצר מלהכיל, אך הרשימה כוללת, בין השאר, את בריאות הציבור ושלומו. המחשבה הזו היכתה בי כשנכנסתי לכיתה ביום הראשון לקורס, כאשר המיקרופונים בהו בי באימה, מנחשים אולי את מיתרי קולי הזייפניים. למזלי, הצלחתי לדחות מעט את הקץ כשחניכי הקורס המקורי החלו להשמיע קולות מוזרים להפליא. הם קראו לזה פיתוח קול, לי זה נשמע יותר כמו אסופת חתולי רחוב שמנהלים דיון סוער.

אבל אם כבר זמר, אז עד הסוף: הצטרפתי גם אני לחגיגה, בתקווה שהיכולות הווירטואוזיות שלי ימציאו את עצמן פתאום. זה לא קרה. "לא נורא", ניסו לעודד אותי שאר הנוכחים בכיתה, "כל הכבוד על האומץ". אבל אז הסתובב אליי טוראי יונתן חשמונאי, אחד הזמרים בסדנה, במבט נוקב. "כדי לעמוד על במה ולהיות זמר אמיתי אתה צריך קודם כול לדעת לשיר, שיהיה לך איזשהו כישרון בסיסי", רמז לי בעדינות, וריסק את הביטחון העצמי שבניתי בדקות האחרונות.

בעודי שקוע ברחמים עצמיים נכנס לכיתה תמיר חיטמן, האחיין של עוזי חיטמן ומוזיקאי מוכשר בפני עצמו, והציג בפנינו שיר צרפתי מתוך הסרט "כשהנערים שרים". מיותר לציין שהצרפתית שלי טובה כמו השירה שלי, וכך מצאתי את עצמי לא רק מתפייט, אלא גם מגמגם לראשונה אותיות במבטא שמשתדל להיות רומנטי, ונכשל.

להקות צבאיות (צילום: במחנה, עיתון "במחנה")
טבילת האש. מימין: כתבנו המבויש (צילום: במחנה) | צילום: במחנה, עיתון "במחנה"

אחרי חזרות רבות, הגיע הזמן לטבילת האש שלי. נעמדתי מול כולם. טוראי דור רועה, הקלידן שלי להערב, כבר סימן לי להתחיל, בעוד אני מתעסק במציאת הסולם. "תשיר בלה מז'ור", לחשו לי החבר'ה. "אני מעדיף לשיר את זה בסי מינור", גמגמתי בארשת מקצועית שלא הותירה, ובכן, כל רושם – והתחלתי לשיר.

התבלבלתי קצת במילים, אבל להפתעתי צלחתי את הבית כולו. "השירה שלך לא תואמת את מי שאתה", קטע חיטמן את החיוך המתגבש שלי. "אתה שר כמו ששרים בבית, ולא תמיד זה מספיק. בסופו של דבר בלהקה צבאית המהות היא להיות בשביל אחרים, ואתה שרת את זה כאילו אתה שר לעצמך", הוא הדגיש. "זה לא שאין לך מוזיקליות. לעתים אפילו דייקת. יכול להיות שאם היית מאוד רוצה, והיית לומד פיתוח קול לפני שלוש שנים, היית מגיע לאודישן ואולי גם מתקבל. אבל זה לא המצב כרגע". למי אכפת? אני חושב לעצמי בעודי נצלה על המוקד לעיני כול, מתעלם מחריצת הגורלות האלימה. שמעתם את הבחור? לעתים אפילו דייקתי!

רוק-סטאר בצה"ל

לילה קשה עבר על כוחותינו, או יותר נכון על כוחותיי. חבריי לחדר, היפים והאמיצים, החליטו להתאמן בשירה במשך כל הלילה. אני העדפתי לשמור על קולי רענן.

בבוקר חיכה לנו בכיתה אמנון וולף, שחקן ומדובב סרטים ("טירונות", "הפוך", "רובוטריקים אנימייטד", "קונג פו פנדה"). "היום אנחנו הולכים לעשות קטעי אימפרוביזציה", הכריז. איזו הקלה, בסך הכול לאלתר, לא לשיר, לא לחפש סולמות, הרגעתי את עצמי; רק לדבר, להמציא, קלי קלות.

כנראה השכנוע העצמי לא עבד, כי החיוך הדבילי הנבוך שקם איתי בבוקר, סירב גם בכיתה לעזוב. "זה בסדר לצחוק, אבל אם אתה רוצה להשתחרר מהחיוך תנסה לחשוב על דברים אחרים. תנסה להתרכז בסיטואציה שאתה רוצה לשחק, והחיוך פשוט יעלם לבד", הסביר לי וולף. התרכזתי והצלחתי לאבד את המראה האווילי, אבל יחד איתו גם המילים נעלמו. בעודנו מנהלים שיחות שמתחילות ב-א' ונגמרות ב-ת', השתדלתי בעיקר לא לבלבל את הסדר האלפביתי. "מפריע לי במשחק שלך שאתה מקובע במילים. אם אתה שומע מילה אחת מצחיקה, אתה נאחז בה ולא משחרר, וחבל כי זה מפריע לחוש האלתור שלך", העיר לי טוראי מתן לקס, שחקן בתאטרון צה"ל, שמאמין שבאמת יש לי חוש כזה. חמוד.

להקות צבאיות (צילום: מור גל, עיתון "במחנה")
בשיעור. "בלהקה צבאית המהות היא להיות בשביל אחרים" (צילום: במחנה) | צילום: מור גל, עיתון "במחנה"

תחושת ייאוש אפפה אותי. לא לשיר. לא לשחק. אולי לא פספסתי את ייעודי באור הזרקורים, אולי פשוט מעולם לא היה כזה. בעודי מתכנן כבר את הקריירה סבב ב' שלי (אני בכלל רציתי להיות אסטרונאוט), נתקלתי באוהד חיטמן, אחיין נוסף של עוזי, כותב, מלחין ומפיק, שהציע לי לתת צ'אנס אחרון לחלומי הדועך. שאריות האגו שלי נכנעו והחליטו להישאר בחוץ כשאני נכנסתי לגוב האריות, לסדנת ההלחנה.

"בחיים האמיתיים לא תמיד יהיה לכם זמן לשבת על אגם הברבורים, לחכות למוזה שתבוא ולכתוב את שיר חייכם", הזהיר חיטמן. "לפעמים יגידו לכם בערב שאתם צריכים להגיש את השיר עד הבוקר, ותמצאו את עצמכם כותבים אותו כל הלילה כשבחוץ מצפצפת אזעקה של רכב". אח, חיי הרוק-סטאר על מדים.

ניתנו לנו חמש דקות להלחין מחדש מילים של שירי ילדים. אני זכיתי ב"חידה ופתרונה" של חנוך לוין. ברקע חיטמן ניגן תווים אקראיים על הקלידים, שנועדו להסיח את דעתנו. אני לא נכנעתי, שוב ושוב זמזמתי לעצמי בראש את המילים שניתנו לי במנגינה שבחרתי, עד שתם הזמן. העטים נשמטו, אני עליתי לשיר. הקול התייצב והצלחתי לסיים את החמשיר בנשימה אחת, מחיאות כפיים קלות, ביקורת ואז הרגשתי את זה: משהו מטלטל, ממש פיזית. משהו זז מתחת לכיסא שלי. היה כל כך מרגש שלא היה בזה ספק בכלל: לוין התהפך, ממש עכשיו, בקברו.

להקות צבאיות (צילום: מור גל, עיתון "במחנה")
הן דווקא יודעות לשיר. בנות הקורס (צילום: במחנה) | צילום: מור גל, עיתון "במחנה"

שוקל קריירת ליפסינג

באחת ההפוגות ישבתי לי עם שיר פופוביץ', שחקנית בתאטרון צה"ל, על המדשאה של בית גולדמינץ. רק לאחרונה, כזכור, יצאו כמה צוערים מבה"ד 1 באמצע הופעה של בנות להקה צבאית בטקס הסיום שלהם. "לי מאוד מפריע הנושא הזה שגברים יצאו לי באמצע הופעה, ואני מגיעה מבית דתי", אמרה לי נחרצות. "אני באמת מאמינה שצריך לכבד כל אחד באמונתו, אבל כמו שיושבים בהרצאה ואף אחד לא חושב לקום, אז כך גם בהופעה".

השיחה הזו ניחמה אותי מעט. כן, אני מסכים, צריך לכבד את המופיע ואין לעזוב את האולם רק בשל מינו, אבל היי, אולי גם מי שנטש את הופעתי שלי עשה זאת בסך הכול ממניעי דת?

בעודי מפתח את התיאוריה הזו, נכנסנו לסדנה של פיני שפיגלר. שפיגלר נחשב לאחד המפיקים המוזיקלים המוכרים ביותר בעולם הלהקות הצבאיות. אני מניח שהוא חשב שכבר ראה הכול. ובכן, הצלחתי להפתיע אותו. הוא הגיע כדי ללמד אותנו מעט על עבודה בקולות, בעוד אני לא הבנתי למה צריך יותר מקול אחד, וגם זה במקרה שלי מיותר.

להקות צבאיות (צילום: במחנה, עיתון "במחנה")
"מאוד מפריע שגברים יצאו לי באמצע הופעה" (צילום: במחנה) | צילום: במחנה, עיתון "במחנה"

למדנו ביצוע רוקסיטי לשיר "ואיך שלא" של אריאל זילבר, גרסה שגרמה לי לרצות לבקר בשנות ה-70, ולמצוא לעצמי מכנסיים מתרחבים פרחוניים שיהלמו את הביצוע.

זוגות-זוגות הוא ביקש שנעלה לשיר, בנים בקול נמוך (יש לזה גם שם מקצועי, אבל לא צריך להגזים), בנות בקול גבוה. כשהגיע תורי, חברתי לאחת מהן והתחלנו לשיר. אני זייפתי, אוי, כמה שאני זייפתי, אבל עדיין דבק בי הרצון לעמוד בקצב המילים – גם קריירת ליפסינג יכולה בסוף עוד להשתלם לי. "יש לך שמיעה מוזיקלית, אבל אתה לא מדויק. לא בהכרח יוצא מה שאתה מתכוון. זה נורא נחמד לקחת את זה בכיף, אבל לא יותר מזה", הסביר לי שפיגלר בעדינות. שוב הבעיה הזו. השמיעה בסדר, זה רק הביצוע שיוצא נורא.

"מעולם לא השתמשת בקול שלך ואתה לא שולט בו", הוא ניסה להרגיע אותי, "לכן יש דברים שהם יעשו בקלות, ואתה תצטרך ממש להתכוון לזה, כי זו שפה. אלו דברים שניתנים לרכישה תוך כדי עשייה, וכשלא עושים אי-אפשר יום אחד לקום ולשיר". רכישה? תהיתי לעצמי, כמעט בקול רם. באמת? אז למה לא אמרת קודם?

להקות צבאיות (צילום: במחנה, עיתון "במחנה")
"אין זמן לחכות למוזה שתבוא ולכתוב את שיר חייכם" (צילום: במחנה) | צילום: במחנה, עיתון "במחנה"

כמו ריטה - אבל לא

ניסיון אחרון. סדנת ההגשה של נעמה לוי, מורה לפיתוח קול וחברה בהרכב VOCA PEOPLE. זה הסיכוי האחרון שלי לגעת בחלום, או לפחות להשיב מעט מכבודי העצמי. ממש מעט. השחקנים של תאטרון צה"ל כבר ישבו בכיתה כשדילגתי פנימה בהפגנתיות. קיוויתי שאם אצליח לשלוף מהבוידעם את כישורי המשחק הזולים שלי, אולי אצליח לחפות במשהו על נטיות השירה האובדניות שלי, ואני מתכוון כמובן אובדניות מצד הקהל.

טוראי רועה שוב מאחורי על הקלידים (מדובר כנראה בבחור חזק מנטאלית). אני שוב חיפשתי את המומנטום, והוא (שוב) מצא אותי. הפסנתר החל לנגן את “מחכה" של ריטה, ואני התחלתי לשיר. כפי שכבר הבנתם לא מדובר ממש בשירה, אלא יותר בהגיית צלילים באופן מוארך, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. הקול רעד, הביטחון ירד, והרגשתי איך אני חוזר להתחלה. אבל אז, רגע לפני שנכנסתי לפזמון, עשיתי את הצעד, התקדמתי ופתחתי את הפה. משהו קרה, ואף אחד לא מת ממנו. החברים שמסביבי חייכו. עשיתי את זה.

תחילה חששתי שמחיאות הכפיים רק רוצות לזרז את קצי, אבל אז הגיעה הביקורת המנחמת. “אתה לא זמר. אתה ממש לא זמר. אבל אם הייתי עובדת איתך על השירה החלשה שלך, יכול להיות שהיינו מוציאים ממך דברים מאוד יפים", אמרה לי לוי. “כששרת חלש אמרתי - הופה, יש פה זמר קטן שיכול לפרוץ החוצה".

להקות צבאיות (צילום: במחנה, עיתון "במחנה")
"עשיתי את הצעד, | צילום: במחנה, עיתון "במחנה"

מאז תום הסדנה עברו כמה ימים. מוזר ששום דבר עוד לא פרץ מתוכי, כנראה שהזמר שבפנים עוד מחכה לרגע הנכון לעשות זאת. אולי הביקורות הנשנות שחטף בשבועיים האלו גרמו לו לדיכאון קל. בדיעבד, לא הייתי זקוק לקורס כדי לדעת זאת. לא אכחיש: הרגשתי כל הזמן שעמוק בתוך תוכי ישן לו זמר אחד כזה. רק התפלאתי איך ניסיונות השירה שלי עד כה לא גרמו לו להתעורר בצווחות, לגעור בי, להטיח בי רהיט מזדמן ולהפציר בי לסתום את הפה. משהו כנראה עוצר בעדו, ולטובתכם, אני מקווה שהוא לא ישתנה בקרוב.

לעמוד הפייסבוק של "במחנה"

>> קורס חובלים: מבט מבפנים