"כבר באותו יום, ב-7.10, החלטתי שאני רוצה להתגייס אבל זה לא הלך", נזכר שמעון ויצמן בשבת הנוראה. "פניתי להמון יחידות - כולם ממש צריכים נהגים - ואז הם מגלים שאתה בפטור. אומרים לך 'שמע, אני ממש צריך אותך. אבל אני הולך לגייס אותך'. הבעיה היא שיש איזה הליך בירוקרטי. בסוף הגעתי לאיזו יחידה שהבנתי שהם מוכנים לקבל גם בעלי פטורים - הם שאלו כמה שאלות ואמרו לי 'טוב, תגיע'".
ויצמן, תושב בת ים, שוחרר ממש לפני שבועיים מארבעה חודשי שירות מילואים, במהלכן גם חגג את יום הולדתו ה-60. ולמרות שיש לו עסק בן תשעה עובדים על כתפיו, בעוד שבועות בודדים הוא צפוי שוב לעלות צפונה לשירות מילואים נוסף. "אני עדיין מרגיש את הצורך הזה לתרום, ואותו הדבר גם לגבי ההמשך", הוא מבהיר.
"שני הבנים שלי גם הם משרתים במילואים, אחד בשלישות ברמת גן והבן השני בעזה. זה שבשלישות, כל חטיאר כמוני יכול להחליף אותו", הוא עוקץ. "מדברים על חוסר כל הזמן - אבל תנו לאנשים להתגייס, כי רק מחפשים להתגייס".
"התעקשתי, והיה לי מזל גדול"
בשירותו הסדיר שירת ויצמן כנהג במשרד הביטחון. מאז הוא מעביר את כל חייו הבוגרים על ההגה: בתחילה כנהג משאית עסק בתחום ההובלות, ובהמשך פתח עסק עצמאי להובלת דירות. משם המשיך ויצמן באופן טבעי לעסוק בשנים האחרונות בתחום האחסון. במקביל, במילואים הוא שובץ בגדוד תותחנים - כנהג, כמובן. עד שלפני שבע שנים, בגיל 53, הוא "זכה" בפטור.
"כל העניין שלי הוא מסר", הוא מבקש להבהיר. "בגדוד המקורי שלי עד היום יש לנו קבוצת וואטסאפ ואנחנו בקשר כל הזמן. וכשהתחילה המלחמה כולנו חיפשנו להתנדב, אבל אף אחד לא רוצה באמת בעלי פטור, למרות שאנחנו לא כל כך מבוגרים ויש לנו מה לתרום - אם זה בנהיגה או פשוט בניסיון שלנו. הצבא אמר 'אתה מבוגר מדי ואין לנו מה לעשות איתך', אבל אני קצת התעקשתי".
"ולמה התעקשתי? יש לי את כל הרשיונות הצבאיים הקיימים, אם זה מוביל טנקים או 'ריאו' (משאית צבאית כבדה, י.כ.), או כל כלי רכב צבאי אפשרי. לי היה מזל גדול כי עשו משהו נפלא בצה"ל והקימו יחידת ניוד - אנשים בגילי הגיעו עם רכבים פרטיים וגייסו אותנו עם הרכבים והסענו חיילים בתוך השטח, בתוך עזה ומחוץ לעזה למחסומים וכל מיני עבודות התנדבות. תרמנו ועשינו מה שעשינו ועובדה שהצבא היום מכיר בזה שזה תרם המון ומשקיעים בזה גם".
יחידת הניוד 0710 - שקיבלה את מספרה מהתאריך של היום הנורא בתולדות ישראל - היא פרי שיתוף פעולה של פיקוד העורף וארגון "השומר החדש", והוקמה עם פרוץ המלחמה כמעט יש מאין בתוך ימים בודדים. את היחידה הרכיבו ממילואימניקים בשלל גילים, שכולם בעלי רכבי שטח. גם הרכבים הפרטיים גויסו יחד עם בעליהם - וכך מצא עצמו ויצמן עם ג'יפ הצ'ירוקי שלו בתוך רצועת עזה. "היינו נכנסים מבארי, מאיזו נקודת כינוס שם, אוספים כמה חיילים, מוציאים אותם החוצה עד לאזור של אופקים, היו שם אוטובוסים שהיו לוקחים אותם לאן שצריך".
"יצרתי לעצמי ג'וב, ביוזמה שלי"
לקראת סוף דצמבר התייתרו שירותיהם של ויצמן וחבריו, אחרי שצה"ל השלים שיקום וסלילה של כבישים ברצועה לטובת צרכיו. אבל גם זה לא החזיר עקשן כמו ויצמן הביתה: הוא התנדב בשנית, הפעם ליחידה בגבול הצפון, ושירת כנהג אמבולנס במושב מרגליות. "הדבר המדהים הוא שברוך השם לא היה הרבה מה לעשות עם האמבולנס", הוא מודה. "אז יצרתי לעצמי שם ג'וב, ביוזמה שלי. ראית שם את החבר'ה יושבים בבוץ עם הטנקים וחיים על חמגשיות וסנדוויצים והחלטתי לעשות מעשה. הרבה אנשים עזרו עם העניין וארגנו ציוד. כך התחלתי לבשל. זה מה שעשיתי כמעט בכל התקופה".
במקביל לאורך כל התקופה הזו הוא גם נאבק בכדי להחזיק את העסק שלו בשיניים: בשלב מסוים היו שבעה עובדים מגויסים במקביל, ביניהם הוא ושני בניו. בשלב הזה העסק למעשה חדל זמנית מלפעול. מתוך תשעה עובדים הוא נאלץ לפטר שלושה - וכל זאת בענף שנפגע באופן משמעותי בתקופת המלחמה.
"אנחנו תלויים בענף הבניה, בעיקר כרגע כשהבנייה עומדת ואין תנועה של מעברי דירה ובכלל מרגישים עצירה כללית בתחלופה של מעברי דירה והאחסנה", הוא מציין. "אולי בעקבות המפונים, אולי כי אנשים מעדיפים בתקופה הזו את המוכר ופחות שינויים, בהחלטת מורגש עצירה בעבודה. אבל אני מאמין שלקראת הקיץ זה ישתפר".
"היקף העבודה ירד ב-50%, אולי אפילו 60%, ועכשיו מתחילים לנסות לשקם את זה. בגלל שאנחנו הרבה שנים בתחום, אז ברוך השם אנחנו נחזיק מעמד", הוא מצהיר באופטימיות נחושה. "אני מחזיק מחסנים ענקיים שעלויות האחזקה שלהם גבוהות ואף אחד בתקופה הזו לא מתחשב בך, לא העירייה ולא הבעלים של הנכס, אף אחד. אבל מבחינה תזרימית המצב על הפנים. פשוט אין עבודה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv