שעות ספורות לאחר הטבח במסיבת הטבע ברעים, הגיע למקום סא"ל במיל' ארן מסס. הוא תיעד את עצמו מחפש אחר ניצולים ופצועים, אך מצא עשרות ומאות גופות. הבוקר שיחזר את המראות הנוראיים אליהם נחשף באותו בוקר.

"בשעה 08:00 בבוקר התחלתי לנסוע דרומה. אני בפטור ממילואים כרגע, לא גויסתי, אבל מתוך אינסטינקט עליתי על מדים ונסעתי, לא ידעתי אפילו לאן. עשיתי כמה טלפונים במהלך הנסיעה ואמרו לי שבמושב פטיש יש כמות גדולה של ילדים שברחו מהמסיבה. הגעתי לשם ובתשאול הילדים שהיו שם, אמרו לי: 'זה לא האירוע, האירוע נמצא בקיבוץ רעים. הייתה מסיבה ויש המון פצועים. תעזור לנו לחלץ'. נסעתי לשם".

באזור השעה 12:00 סא"ל מסס הגיע לאזור המסיבה, לבד, כשברשותו אקדחו האישי. "כשהגעתי לשטח נתקלתי בשני מחבלים והבנתי שאני באירוע קצת יותר מורכב ממה שחשבתי. נכנסתי למוד יותר מבצעי, פחדתי שיהיה ירי דו"צ. המחזה בהתחלה היה סוריאליסטי. אי אפשר להסביר במילים את מה שראיתי. טבח. ראיתי כל כך הרבה גופות שחשבתי: לא יכול להיות שיש עוד, חייב להיות ניצול. זו כמות לא רגילה של גופות, עשרות, פוזרות בכל מקום".

"היה רגע שראיתי את הבמה וחשבתי: אוקיי, מתחת לבמה זה מקום מסתור קלאסי, אולי לשם המחבלים לא הגיעו. חיפשתי בתוך הבר ובתאי השירותים. בתוך תאי השירותים ראיתי גופות שמוטות של נערים, אחד על השני. המחבלים ירו על תאי השירותים וירו טילי נ"ט לתוך הבמה ועל רכבים. מצאתי סימני דם על ידיות הדלתות, מישהו ניסה לפתוח אותן ולהיכנס אבל כנראה שלא הצליח. אף גופה לא הייתה שלמה".

לצפייה בסרטון הלא מצונזר עם תרגום לאנגלית והפצתו לעולם היכנסו לכאן

היה רגע שהפסקת לצלם כי הבנת שלא תמצא ניצולים?
"טלפונים לא הפסיקו להגיע אליי, אנשים שלחו לי מיקומים שהם ידעו שנערים נמצאים בהם. לשמחתי לקראת השעה 16:00 קיבלתי מספר מיקומים שכן הצלחתי להוציא אנשים שהיו שם. אנשים הסתתרו על עצים, בתוך שוחות, התחבאו ופחדו לצאת, אפילו שידעו שיש כוחות צה"ל. כשאתה מחלץ מישהו חי אחרי שאתה רואה את הדבר הזה, יש בך תקווה שגם יום למחרת ויומיים אחרי עוד נצליח למצוא אנשים. הייתה לי עוד תקווה שיש עדיין מישהו שהתחבא כל כך עמוק, כל כך רחוק וכל כך טוב שהוא פשוט מפחד לצאת".

בשטח המסיבה עצמו לא היה אף ניצול?
"עד השעה 04:00 לפנות בוקר הכוחות שחברו אליי ואני הוצאנו כ-240 גופות. ספרנו וריכזנו אותן לתוך אוהל שהיה שם לטובת המסיבה. אני אספתי עם טרקטורון עם עגלה שפרצתי שם בסביבות 100 גופות. לא ראיתי סרטים כאלה גם כשהייתי במחנות השמדה. זה חד משמעית שואה. בכל פעם שהעמסתי גופה קיוויתי שהיא תדבר אליי או תושיט יד, אבל זה לא קרה".

מה זה עושה לנפש שלך? איך מתאוששים מזה?
"במצב כזה עובדים על אוטומט. אחרי כמה ימים התקשר אליי חבר טוב, מפקד זרוע יבשה, שראה אותי ומכיר אותי אישית. הוא הביא אותי אליו כדי שלא אגיע למקומות האלה וכדי שאתעסק בדברים אחרים. נכנסתי למוד מלחמתי והסתובבתי איתו, התעסקתי בכשירות הכוחות לפני הפעילות הקרקעית. זה מה שאני עושה עד עכשיו".

מה אתה עושה בחיים?
"אני סמנכ"ל תפעול בעיריית קרית אתא. גם שם נכנסו למוד חירום, אז אני מנסה לתמרן בין לבין. יש לי ארבעה ילדים מדהימים ואישה שנמצאת לבד במערכה הזאת, כשאני לא נמצא בכלל. היא צריכה לנחש מה קורה איתי. 25 שנה הייתי האבא שבצבא, לא היה לי כל כך את הפנאי הזה. פתאום כשאתה פוגש 240 גופות של ילדים, אתה הופך להיות אבא אחר".

הטלפון שבו צילמת את הסרטון אבד לך בזירה. אתה יודע מי פרסם את הסרטון?
"כנראה שבהעמסת הגופות הטלפון נפל ואבד. כשהסתכלתי אתמול בפייסבוק ושמעתי את הקול שלי חשבתי, איך זה יכול להיות? רק אני הייתי שם. הטלפון לא היה מחובר לסים, אי אפשר היה לשלוח את הסרטון. אין לי מושג מי העלה אותו, אין לי מושג איפה הטלפון. פנה אליי דובר משטרת ישראל שמנסה מאוד לעזור לי. כשסיימתי את איסוף הגופות, עברתי במכוניות ובגופות ואספתי עשרות תעודות זהות, טלפונים, מכתבים ותיקים. שמתי אותם בתחנת המשטרה כי הבנתי את הערך של הדבר הזה. פתאום מצאתי את עצמי בלי הטלפון שלי".