בשבועות ובחודשים שלפני מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, הצטברו עדויות רבות לכך שמשהו חריג ומדאיג מאוד מתרחש על גבול רצועת עזה. בימים האחרונים נחשפים עוד ועוד עדויות מתצפיתניות שהבחינו במתרחש, התריעו - אך הדרגים הגבוהים יותר לא עשו דבר. עומק המחדל הולך ומתברר.
עמית ירושלמי שירתה במשך שנתיים כתצפיתנית בנחל עוז והשתחררה מצה"ל חודש לפני מתקפת הפתע. הבוקר חשפה את מה שראתה במו עיניה, דיווחה הלאה - אך כלום לא קרה. "ישבנו במשמרות, ראינו את שיירת הטנדרים. ראינו את האימונים, אנשים ירו והתגלגלו, תירגלו השתלטות על טנק. האימונים הפכו מפעם בשבוע, לפעמיים בשבוע, לכל יום, לכמה פעמים ביום. ראינו סיורי קו, אנשים עם משקפות ומצלמות. זה קרה 300 מטרים מהגדר. היו המון הפרות סדר, אנשים ירדו לגדר ופוצצו מטענים ברמות לא סבירות. כמות המטענים הייתה מטורפת".
דיווחת על זה הלאה?
"אני רואה, כותבת הכל במחשב ומעבירה הלאה. לא יודעת מה קרה עם זה, אנחנו לא יודעות בפועל מה עושים עם המידע".
היית ביום שהטנדרים הלבנים חלפו על פני הגדר?
"כן, ישבתי במשמרת ביום הזה והעברתי את הכל. ראיתי את הכל, את כל רכבי הטויוטה, והעברתי את כל המידע. כשראינו את שיירת הטנדרים הזאת אמרנו - זה חריג, זה לא אמור לקרות. זה לא משהו שאמורים להעביר על סדר היום. שנתיים ישבתי בחמ"ל ובחיים לא ראיתי שיירת טנדרים".
מה אמרו המפקדים? לא הבינו שזו הסלמה?
"גם למפקדות לא היה מה לעשות. בסופו של דבר הן כמוני, בחמ"ל. זה נטו העיניים. דיברו איתנו על זה שעומד לקרות משהו, אבל לא יודעים מתי. אמרו שהמלחמה הבאה תתחיל בפשיטה, אבל לא יודעים מתי. זהו, זה הכל. היה תסריט של חדירה ופשיטה דרך מנהרה או דרך הגדר, כמו מה שקרה. אף פעם לא דובר על מאות מחבלים ו-20 מוקדים, תמיד דובר על חדירה של 10-20 מחבלים שחודרים את הגדר, משתלטים על כוח קטן שנמצא על הגדר וחוטפים חייל-שניים-שלושה. זה המקרה הכי גרוע שלימדו אותנו".
בשיחות ביניכן, התצפיתניות, על מה דיברתן?
"דיברנו על זה שמשהו חריג, שמשהו לא בסדר. ישבנו במשמרת, ראינו את הכל ודיברנו על זה שמתישהו זה יבוא עלינו".
מה את זוכרת מאותה שבת שחורה?
"קמתי בבוקר למבול של הודעות מהבנות: 'אנחנו מפחדות, אנחנו במיגונית, יש טילים, יש יריות בבסיס, יש מחבלים בבסיס'. 13 חברות שלי נרצחו, שבע נחטפו ושתיים נעדרות. יש שתיים שניצלו מהאירוע, אחת שהייתה בחמ"ל. את החמ"ל הציתו, אז היא יצאה דרך חלון השירותים. היא נפגעה מפגיעת שאיפת עשן. השנייה הייתה במיגונית. המחבלים נכנסו למיגונית עם צרור יריות וזרקו עליהן מטענים ורימונים. היא נפגעה מרסיסים ויש לה פצע ירי ביד. היא הצליחה לברוח לחדר והתחבאה בו במשך שבע שעות".
לפי מה שאת יודעת, מה הן עשו ברגע שהבינו כי יש פשיטה?
"אני לא בדיוק יודעת מה קרה כי הרוב נרצחו, אבל אני כן יודעת שברגע הראשון צלפו להן בכל המצלמות. מי שהמצלמה שלה נשארה, נשארה לשבת ולאייש את העמדה, נשארה להכריז את האירוע. הן ניהלו את האירוע גם כשהיו להן מחבלים בתוך הבסיס".
תוך כמה זמן אמור להגיע סיוע אחרי דבר כזה?
"גג עשר דקות. אני לא יודעת מה קרה שם, באמת שאין לי מושג. אני יודעת שהן כן הכווינו מסוק וכן הכווינו טנק, לא יודעת מה קרה בדרך".
הן הבינו בזמן אמת את גודל האירוע?
"הן הבינו וידעו מה לעשות. בדרך כלל באירועים מבינים מהר מאוד מה קורה ויש קשר טלפוני עם המפקדים מאחורה ובין החמ"לים. הן יושבות במשמרת ועושות את המשימה שלהן, שזה להגן על הקיבוץ. הן מגנות על הקיבוץ, מכריזות, עושות כל מה שהן יכולות. תמיד הרגילו אותנו, לימדו אותנו שאנחנו נכריז, שנכווין מסוק ומישהו יבוא להציל אותנו. המשימה שלנו הייתה להגן על הקיבוץ, לא על עצמנו. תמיד אמרו שמישהו יבוא להגן עלינו".
איך את מתמודדת עם האובדן הקשה הזה?
"אני מטופלת פסיכולוגית. בשבת הראשונה ראיתי סרטונים של הבנות, זיהיתי אותן חטופות או מתות. החלטתי עם עצמי שדי, שזה לא עושה לי טוב, וזהו. אני בעיקר חוסכת מעצמי המון ולא רואה יותר סרטונים".
כמה את חושבת על זה שזו היית את בכיסא הזה, רק חודש לפני כן?
"המון, כל יום. אני לא מאמינה שזה איכשהו קרה, שזה אמיתי. אני פשוט לא מאמינה שזה המצב כרגע. זה התסריט הכי גרוע שחלמנו עליו, זה הסיוטים בלילות".
מה קורה עכשיו ביחידה?
"תצפיתניות סוגרות שבת כן, שבת לא. יש שני סבבים של שבתות. הבנות של הסבב השני נמצאות עכשיו בבסיס, ויש גם מילואים. הן ממשיכות לאייש, פשוט לא מנחל עוז, ממקום אחר".