טוראית נוי פורר
מצילה בבריכה, בסיס תל נוף
למה מים: "לפני הצבא שחיתי באופן מקצועי, ובכיתה י"א התקשרו אליי מחיל האוויר והציעו לי להתגייס לזרוע בתור מצילה. אהבתי את הרעיון של תפקיד שמשלב בין שחייה לצבא אז החלטתי להתמיין".
איך מגיעים: כדי להפוך למציל רשמי בצה"ל, צריך לעבור מבחן הכולל שני מקצי שחייה של חזה וחתירה, ומבחן צלילה בעומק 25 מטר. "רוב המצילים מגיעים לתפקיד בגלל שעברו קורס אזרחי לפני הגיוס, אבל אני למדתי את המקצוע בצבא", מספרת פורר. "בקורס, שנמשך חודש בווינגייט, עשינו בעיקר שיעורי שחייה, בעזרתם שיפרנו את הטכניקה שלנו ולמדנו כל מיני דרכים לחלץ מתרחצים בעזרת גרירות וקפיצות מיוחדות למים. אחר כך המשכנו לקורס מפעילי בריכות, שם לומדים על בדיקות חיידקים במים וחדרי מכונות של הבריכה. בסוף מקבלים תעודה של 'מציל מוסמך', שזאת אחת התעודות היחידות שהצבא נותן ויכולות לשמש אותך גם באזרחות".
בריכה בסופ"ש: "גם בשבוע שאני בבית אני עובדת בבריכה. לפעמים זה באמת קצת נמאס אבל כיף להיות רוב היום במים. מאז גיל תשע אני שוחה באופן מקצועי, ואפילו שבועיים לפני הגיוס עוד המשכתי להשתתף בתחרויות רציניות. עכשיו בגלל הצבא אני מתחרה פחות, אבל אני מתאמנת באופן לא מקצועי ואולי אפילו אשתתף באליפות הארץ בעוד שבועיים".
החיים בבריכה: "מצילים עושים שבוע־שבוע. המשמרות בבסיס הן מתשע בבוקר ועד אחת בצהריים ואז משלוש בצהריים ועד שמונה בערב, שזה אומר תשע שעות ליד המים. אני יודעת שזה נשמע קל אבל באמת זה לא כל כך פשוט".
רגע שיא: "כבר הספיקו לזרוק אותי למים העמוקים כמה פעמים, בעיקר הילדים הקטנים של אנשי הקבע. כשהבריכה בתפוסה מלאה אסור לי לשחק איתם כי אני צריכה להיות על המשמר, אבל כשיש לי זמן פנוי אני מאוד נהנית לבלות עם הילדים".
מה בחורף: "בחורף המצילים עושים הסבה והופכים למדא"גים, מדריכי ספינינג או מדריכי חדר כושר עד שמגיע הקיץ הבא".
סרן יותם
קצין אלקטרוניקה והגנה על הסטי"ל אח"י "חרב", בסיס חיל הים בחיפה
למה מים: "בתיכון תכננתי להתגייס למודיעין או לגל"צ, אבל אחרי המסע לפולין הבנתי שאני רוצה לעשות שירות קרבי יותר. למרות שלא ממש התחברתי לים באותה תקופה, החלטתי לנסות גיבוש חובלים, ועכשיו אני כאן".
איך מגיעים: כדי להתגייס לתפקידו, עבר סרן יותם שנתיים וחצי מפרכות בקורס החובלים היוקרתי. "אני זוכר במיוחד את הטבילות בבוקר", הוא מתאר. "בכל יום ברבע לחמש היינו קופצים למים ואומרים 'בוקר טוב' לים. ככל שהקורס נמשך המסורת הזאת הלכה ופחתה, אבל אני עדיין זוכר את החוויה טוב מדי".
החיים בסטי"ל: "אני מאוד גבוה ככה שזה לא תמיד קל להסתדר בתוך הספינה. צריך ללכת בזהירות ולא ללחוץ על כל הציוד והמקשים. גם כשבאים להשכים את הקצינים בחדר, הרגליים שלי יוצאות מהמיטה והבחורים עושים לימבו כדי לעבור. חשוב להבין שבניגוד למקומות אחרים בצבא, בספינה אין דיסטנס. מעבר לזה, אני אגלה לכם סוד: השמועות שהאוכל על הספינות גרוע לא באמת נכונות. יש לנו רס"ר מטבח תותח, ולפעמים בשבתות האוכל פה טעים אפילו יותר מהאוכל של אמא".
ים בסופ"ש: "המים מלווים אותי גם בבית במושב בשרון. במושב יש המון גולשים וגם אני התחלתי לאחרונה כל מיני התנסויות על קיאקים שבינתיים הולכות לא רע".
קיץ או חורף: "הרבה נוטים לחשוב שבקיץ הים שטוח ונוח להפלגה, אבל ההפך הוא הנכון. בעונה הזאת הגלים יכולים להגיע לשיאים של שלושה מטר גובה ובתכיפות גדולה יותר. למזלנו, בחדר מרכז ידיעות קרב (מי"ק) בעומק הסטי"ל תמיד ממוזג, ככה שהוא מתאים לשתי העונות. גם בחורף וגם בשיא הקיץ אפשר למצוא בו לוחמים מכורבלים בפליזים".
רגע שיא: "לפני ארבע שנים, במהלך הפלגת אימון שגרתית, קיבלנו מהחוף קריאת מצוקה. שטנו ללב הים ומצאנו בן־אדם על סירת מפרש. העלינו אותו לסיפון וכל הדרך הוא סיפר לנו באנגלית צולעת שיצא למסע מסביב לעולם ונאבד בדרך. כשהגענו לחוף הסתבר שהוא בכלל עבריין נמלט מצרפת. רשויות ההגירה הסגירו אותו מיד חזרה למדינה שלו".
מסורת ימית: "כל לוחם שסוגר בפעם הראשונה על ספינה, חייב אחרי ארוחת שישי לשיר לבד על החרטום. לא משנה אם אתה הכי אשכנזי בעולם, השיר חייב להיות במזרחית, עדיף כמה שיותר כבד ודכאוני. אני הלכתי על 'ניצחת איתי הכול' של עמיר בניון".
סמלת טל וישינסקי
מפקדת בקורס מדריכי אימון גופני, בה"ד 8 בווינגייט
למה מים: "כשהתחלתי לחשוב על הצבא החלטתי שאני רוצה תפקיד שאוכל גם לתרום בו וגם ליהנות. מאז שאני ילדה אהבתי לעשות ספורט, אז החלטתי לשרת כמדריכת כושר קרבי. רק כשהגעתי לווינגייט הבנתי שאני עומדת לשרת כל כך קרוב לים".
איך מגיעים: מדריכות אימון גופני עוברות קורס אינטנסיבי של למעלה מחודשיים. "אנשים חושבים שבשביל להיות מדא"גית רק צריך להיות בכושר אבל זה הרבה יותר מזה", מסבירה וישינסקי. "צריך ללמוד הרבה חומר עיוני וגם לדעת איך להעביר פעילות. בסוף הקורס בווינגייט משבצים כל אחת למקום אחר, וחלק מהבנות נשארות בבה"ד 8".
החיים על החוף: "כל פעם מחדש מגיעים לכאן לוחמים מכל היחידות הקרביות בצה"ל, שבאים ללמוד איך להיות מדריכי אימון גופני בנוסף לתפקידם הרגיל. אנחנו עושים איתם אימונים, הרצאות וממשבים אותם על שיעורים שהם מעבירים. במהלך חודש וחצי אנחנו מלמדים אותם את החומר המקצועי כמו אנטומיה, פיזיולוגיה, תזונה, פציעות באימונים, ואת העניין המעשי איך לבנות אימון טוב".
קיץ או חורף: "חורף, ללא ספק. בדצמבר אפשר לעשות ריצה גם ב־12 בצהריים, בזמן שבקיץ האימונים חייבים להתחיל מוקדם מאוד בבוקר בגלל עומס החום. לפעמים אנחנו מתחילים עוד לפני הזריחה וזה די מבאס. אין ספק שבחורף הרבה יותר נעים לעשות ספורט".
חוף בסופ"ש: "מצד אחד, זה מאוד מתסכל שווינגייט נמצא צמוד לים, כי אני אוהבת להשתזף ואי־אפשר לעשות את זה במהלך השבוע כשאני בצבא. מצד שני, זה נחמד שזה הנוף שאנחנו רואים כל יום, במיוחד השקיעות. בסופי שבוע אני גם אוהבת לצאת לרוץ, אבל אם היה שבוע ממש קשה לרוב אני קצת אנוח או אלך להשלים כמה שעות שיזוף על החוף".
רגע שיא: "אני מאוד אוהבת להעביר שיעורים, האנשים מדהימים וזה מאוד מעניין לפגוש חבר'ה מכל מיני מקומות מהצבא. הרבה פעמים קורה שאני הולכת למסיבה ואנשים מזהים אותי, אומרים שהדרכתי אותם בווינגייט. זה כיף לדעת שזוכרים אותך".
תקלה מבצעית: "לפעמים מגיעים לוחמים שאני מכירה מהבית וזה יכול להפוך לקצת מביך. באימון הראשון שהעברתי, ידיד שלי היה בקבוצה והוא לא הפסיק לצחוק מכל מילה שאמרתי. אני די בטוחה שזה קצת פגע בדימוי הסמכותי שלי".
רס"ב אורן בן שטרית
מפקד תחנת כיבוי, בסיס חצרים
למה מים: "כשהתגייסתי היו מספר תקנים פנויים ביחידת כיבוי האש התעופתי בחיל האוויר. זה נשמע תפקיד מעניין ומאתגר אז החלטתי לנסות את מזלי. זאת הייתה החלטה טובה".
איך מגיעים: קורס כיבוי בסיסי אורך כחודש ומתקיים בבסיס עובדה. אחריו ממשיכים החיילים לחודש התאקלמות בתחנות הכיבוי השונות בבסיסי חיל האוויר. "יש מספר מבחני אומץ", מסביר שטרית. "באחד המבחנים מדליקים בריכה מלאה בדלק והחיילים צריכים לכבות את השריפה. במקרה אחר הם צריכים לרוץ למבנה בוער עם בלון חמצן. אין ספק שלא כל אחד יכול לעמוד בזה".
החיים בתחנה: "הכבאים בבסיס נמצאים כל הזמן בכוננות הקפצה למגוון אירועי חירום, כמו דליקות בבסיס או מחוצה לו, תאונות דרכים ואפילו אירועים הכוללים חומרים מסוכנים".
רגע שיא: "אין ספק שהאירוע הזכור ביותר הוא אסון הכרמל. ביום חמישי אחר הצהריים יצאנו 27 כבאים מהבסיס והצטרפנו לעוד 70 מכבי אש מכלל בסיסי חיל האוויר. כל הדרך לשם שמענו חדשות ברדיו, וככל שהתקרבנו ראינו את העשן והרחנו את הריח. חמישה ימים ברצף עבדנו ללא הפסקה ונתנו את הכול, אבל אי־אפשר לשכוח את הנזק האדיר שנגרם שם".
מים בסופ"ש: "יש לי ארבעה ילדים והם מאוד אוהבים לבוא לתחנה בבסיס ולהשוויץ שאבא שלהם כבאי. הבנות הגדולות כבר מבינות שאבא לפעמים מוקפץ גם בשישי בלילה, אבל הילדים הקטנים עדיין שואלים שאלות בכל פעם שמזעיקים אותי".
חורף או קיץ: "לרוב הקיץ הוא תקופה יותר מועדת לפורענות. מינואר היו למעלה משבע שריפות באזור, אבל לכל עונה יש את הסיכונים שלה ואנחנו נשארים מוכנים 365 ימים בשנה. בקיץ הסכנות הן שריפות של יערות ושל מזגנים שנשארו דולקים ללא הפסקה. מצד שני בחורף פורצות מדי פעם דליקות מתנורי חימום שמישהו שכח לכבות".
מצילים חיים: "אנחנו מביאים לתחנה בני נוער מאזור הדרום שנמצאים בגמילה מסמים, ועושים להם כל מיני פעילויות שקשורות בכיבוי. עד עכשיו הצלחנו לגייס שבעה כבאים לצבא ואחד אפילו חתם קבע בתחנת חצרים. בצורה הזאת אנחנו מצילים אנשים, תרתי־משמע. גם אדם לכוד ברכב בוער וגם נער שלא היה לו סיכוי בחיים האזרחיים".
סמלת נעם צימרמן
מורה חיילת במסלול ירוק, בי"ס שדה כפר עציון
למה מים: "נושא המים בכלל לא העסיק אותי. רציתי לשרת בתפקיד שאוכל לתרום בו בצורה הכי טובה, ומדריכת טיולים נראתה לי האופציה הכי טובה. אבל אין ספק שלטייל במעיינות ובנחלים זה בונוס די גדול".
איך מגיעים: מורות ירוקות מתגייסות לטירונות של שלושה שבועות בבה"ד החינוך והנוער, ומשם עוברות לקורס הדרכת טיולים אזרחי. "במשך חודש אנחנו לומדות שיעורים עיוניים על עקרונות ההדרכה", מתארת צימרמן. "אחרי זה עוברים להכשרה מעשית לפי אזורים, נגיד ירושלים או מדבר יהודה, כשגם לאורך השנה ממשיכים ללמוד כל הזמן בב"ס שדה".
החיים בטבע: "להיות מדריכת טיולים זאת חוויה מיוחדת, כי כל יום נראה שונה לגמרי מהקודם. ביום שני אני יכולה להדריך תלמידי תיכון במדבר יהודה, ובחמישי אני כבר אבלה עם גמלאים בכפר עציון".
רגע שיא: "אני אוהבת מאוד לעבוד עם בני נוער. כל יום אנחנו פוגשים ילדים מקסימים ומצוברחים, הזויים ומצחיקים. השירות הזה מורכב מהמון רגעים קטנים ובעלי משמעות".
מעיינות בסופ"ש: "כשאני בבית ומטיילת עם חברים, אנחנו הרבה פעמים הולכים למקום שיש בו מים. גם עם החבר'ה בצבא יש לנו מנהג קבוע ללכת למעיין בוואדי קלט כשיש לנו אחר צהריים פנוי".
חורף או קיץ: "קיץ זאת העונה האהובה עלינו. זאת תקופה שנוח מאוד לטייל כי אין גשם או שיטפונות, וגם הטיולים עצמם הם באווירה אחרת. אלה לא ילדים שבאים במסגרת טיול שנתי אלא נערים ונערות שמגיעים אלינו מתוכניות קיץ מיוחדות. זאת חוויה אחרת לגמרי להיות ארבעה ימים בשטח עם חבר'ה שלא אומרים פעם אחת שהם רוצים לחזור למזגן".
טיול לקיץ: "יש אזור מהמם שנקרא ואדי פוכין, דרומית־מערבית לירושלים. אין שם נחל זורם כמו שאנחנו רגילים אלא גידולים חקלאיים, טרסות ושיטות השקיה קדומות. אפשר לטבול שם בבריכות, וזה ממש מרגש לראות איך ממשיכים להשתמש באותו סוג חקלאות שהיה כאן לפני אלפי שנים".