בשבוע שעבר מלאו 23 שנים לנאום "קורי העכביש" הזכור של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, בו הצהיר על רקע נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון יומיים קודם לכן כי הלחץ הציבורי הישראלי שהביא, לטענתו, לנסיגה, מעיד על כך שהחברה הישראלית חלשה יותר מקורי עכביש (זאת על אף שקורי עכביש ידועים בחוזקם ובגמישותם).
במרוצת השנים, התאהב נסראללה במטאפורה שטבע וחזר עליה תדיר בנאומים שנשא. כך, למשל, בספטמבר 2012 הסביר נסראללה כי נאום קורי עכביש הותיר "השפעה כזאת במצפון הישראלי ובמוח הישראלי...היום לישראל יש נקודות תורפה. כל מה שאנו זקוקים לו הוא לחשוף את נקודות התורפה האלה ולנצל אותן...".
בנאום שנשא ב-2016 לציון עשור למלחמת לבנון השנייה אף פנה נסראללה לנתניהו ואמר כי "אתם חלשים יותר מקורי עכביש, עייפים מההרג ומההגנה על עצמכם...בקרב חבריה של ישראל ובקרב אויביה החלה לעלות השאלה בנוגע להמשך קיומה של הישות הציונית".
ב-2018 טען כי: "ההנהגה הישראלית יודעת שיש קושי לשכנע אנשים ללכת ליחידות המובחרות, ליחידות הקרביות, וכולם מעדיפים ללכת ליחידות עורפיות. אין להם נכונות להקרבה שהייתה להם פעם, אין להם מוטיבציה לסכן את עצמם ואת חייהם...". בנאומים שנשא בחודשים האחרונים התייחס נסראללה למחלוקת הפנימית על רקע המהפכה המשפטית וטען, על הרקע הזה, כי "קצה של היישות הציונית קרב".
התחזית שגם איראן אימצה
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בקרב ההנהגה העליונה של איראן, האחות הגדולה של חיזבאללה. בשלהי ספטמבר 2019 העריך סגן מפקד משמרות המהפכה לענייני מבצעים, עבאס נילפרושן, כי החברה בישראל חלשה ומפולגת וכי "השסעים האתניים התרבותיים והפוליטיים בקרב המשטר הציוני כל כך עמוקים שקרע נוסף סביב מלחמה יוביל לחורבנה".
בנאומו בשבוע שעבר הצהיר מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, איסמאעיל קאאני, כי "ההתנגדות הפלשתינית חזקה מאי פעם וישראל נמצאת במצב שחיקה בעוד יכולות ההתנגדות מתעצמות מיום ליום".
#IRGC #AlQuds Force Commander Esmail #Qaani assures that the #Palestinian Resistance's strength is greater than it has ever been in the face of Israeli oppression and occupation. pic.twitter.com/GccNwBnFf2
תפיסה זו של כושר העמידה של החברה הישראלית רווחת בקרב כלל יריביה של ישראל והיא אינה משוללת כל יסוד, שכן לפני שהשתרשה בקרבם, היא קודם כל קנתה לה אחיזה רחבה בקרב בכירי מקבלי ההחלטות בישראל. בעשורים האחרונים נפוץ החשש מכושר הספיגה הנמוך של החברה הישראלית והשפיע על קבלת ההחלטות בנושאים צבאיים, בכללן ההחלטה לסגת מרצועת הביטחון.
הדברים במבחן המציאות
בפועל, במהלך העימותים בהם הייתה מעורבת ישראל מאז נאום "קורי העכביש", הוכיח הציבור הישראלי כושר עמידה מרשים: כך, למשל, לאורך מלחמת לבנון השנייה, מתחילתה ועד סופה, שרר קונצנזוס איתן באשר לצדקתה של המתקפה על לבנון. יציבות זו נותרה בעינה על אף האירועים מרובי הנפגעים בעורף ובחזית הלחימה.
יתרה מכך, סקרי דעת קהל שנערכו בזמן המלחמה הראו כי הציבור אף תמך בהפעלת כוח רבה יותר מזו שהפעיל צה”ל, וזאת אף על פי שבמהלך הלחימה, שנמשכה מעל לחודש, נאלצו תושבים רבים לחיות במקלטים בתנאים קשים, ואחרים נותרו ללא מיגון מפני הרקטות.
בדומה למלחמת לבנון השנייה, ניכר כי גם במבצעים בעזה העניק הציבור הישראלי אשראי למקבלי ההחלטות הרבה מעבר לתופעת “ההתלכדות מסביב לדגל” המוכרת כמאפיינת תחילת לחימה, והרוגים לא הביאו לצניחה בתמיכה הציבורית הן במהלך “עופרת יצוקה”, שבמהלכו הייתה הפעילות הקרקעית מוגבלת הרבה יותר, והן במהלך “צוק איתן" – המבצע הרחב האחרון ברצועת עזה.
המצב שמקרב את נסראללה ל"טעות"
אז אמנם, עד כה העמידה החברה הישראלית הן את מנהיגיה והן את נסראללה על טעותם. אבל לא לעולם חוסן: על רקע המחאה הנרחבת בשבועות האחרונים כנגד המהפכה המשפטית, חוסר הלכידות בחברה הישראלית הולך ומעמיק, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בגל מחאת אנשי המילואים – תופעה המהווה מקור לדאגה ממשית בקרב בכירי הצבא, ובצדק.
התרחשויות אלה מהוות כר פורה לטענות המוזכרות מעלה ולעליית בסבירות שיריביה של ישראל עשויים לראות זאת כשעת כושר לפעולה. על הרקע הזה גם ניתן להבין את הערכתו של ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליווה, כי נסראללה "קרוב לעשות טעות שתדרדר את האזור למלחמה גדולה". בין אם הערכה זו נכונה או לאו, לא ניתן עוד להתכחש לעובדה שההתפוררות החברתית שרירה וקיימת ויש בה משום סכנה ממשית לביטחון הלאומי של ישראל.
הצעד הראשון בדרך לשיקום הוא הפנמת ההבנה בקרב מקבלי ההחלטות כי בדמוקרטיה ליברלית, בייחוד כזאת ששיטת הגיוס שלה מושתתת על רעיון "צבא העם", לא ניתן להתעלם מהתקדימיות של היקף המחאה כפי שנראה כאן בשבועות האחרונים וכי יש צורך בהשגת הסכמה רחבה לכל מדיניות שהיא. נראה כי בפעם הראשונה, הרטוריקה של נסראללה מציבה בפנינו מראה שדורשת התבוננות נכוחה ונקיטת צעדים, לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכותבת ד"ר פנינה שוקר היא מרצה במכללות הצבאיות ובמרכז האקדמי שלם וחוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS).