בתחילת חודש נובמבר האחרון, אזרחי ישראל היו מוטרדים ומבוהלים כשמפגעים בודדים פקדו כמעט כל עיר במדינה. כמו כולנו, גם אור אוחיון - אז מלש"בית בת 18 מראשון לציון - עקבה בדריכות אחרי החדשות והייתה בטוחה שלה זה לא יקרה. היא בוגרת מגמת ערבית, מועמדת לתפקיד יוקרתי ביחידת המודיעין 8200 שמעבירה את זמנה עד הגיוס בעבודה כמוכרת בחנות בגדים. ואז זה קרה לה.
בבוקר ההוא, אור הייתה בדרכה לעבודה כמדי יום. כשהגיעה לתחנה המרכזית הישנה בעיר הבחינה באנשים רצים בהיסטריה. לקח לה כמה שניות להבין שהיא נמצאת בעיצומו של פיגוע. "נעצרתי במקום, פתאום ראיתי מחבל דוקר בן אדם, ממש מולי. אחרי שקלטתי שהוא דוקר אותו נבהלתי וצרחתי. האדם שנדקר נפל והמחבל החל לרדוף אחרי". אור הספיקה לברוח במהירות והסתתרה באחד הבתים עד שהמחבל נוטרל ונתפס. שלושה נפצעו באירוע הזה: גבר בן 40, אישה בת 80 וצעיר כבן 30 שנפצע קל. המחבל, תושב חברון, היה בן 19 בלבד.
מה עבר לה בראש בשניות הדרמטיות הללו? הרבה מחשבות, לא את כולן היא זוכרת. "הוא רדף אחריי, ובדרך דקר עוד אנשים. הרגשתי אבודה. לא ידעתי מה לעשות – לעזור לאנשים? לעזור לעצמי? מיליון מחשבות עוברות לך בראש באותו רגע ואת לא יודעת מה לעשות".
"אני מאמינה שאם זה היה קורה היום והייתי עם נשק, הייתי פועלת אחרת"
הרעיון לשנות את השיבוץ המיועד שלה בחיל המודיעין לטובת שירות כלוחמת עלה עוד לפני הפיגוע, וקיבל חיזוק משמעותי אחרי האירוע הדרמטי. "כשהתחלתי ללמוד ערבית, חשבתי לעצמי שאהיה מסתערבת. לאט לאט הבנתי שיש עוד תפקידים שידיעת ערבית יכולה להועיל בהם", היא מספרת.
לבסוף, אור בחרה להיות לוחמת בצה"ל. במרץ 2016 היא התגייסה לטירונות קרבית בגדוד הלוחמות המעורב אריות הירדן שהוקם בשנה שעברה, ובשבוע הבא תישבע אמונים לצה"ל. כשתסיים את ההכשרה היא תגיע לבקעת הירדן, הגזרה הקבועה שבה הגדוד תופס קו. מחשבות על פיקוד וקצונה כבר יש.
"היה לי מאוד קשה לישון בלילה בימים שאחרי הפיגוע", היא משחזרת. "הייתי ישנה עם אמא שלי. הרגשתי תחושת אשמה נוראית על זה שלא הצלחתי לעזור לעוד אנשים. במחשבה שנייה, הייתי מעדיפה להקריב את עצמי כדי שאנשים אחרים לא יפגעו. אני אומרת לעצמי: "למה לא נשארתי שם? למה ברחתי?". אלו תחושות שמלוות אותי עד היום. אני מאמינה שאם זה היה קורה היום והייתי עם נשק, הייתי פועלת אחרת". העובדה שאביה של אור הוא נכה משפיעה עליה לא מעט גם כן: "אני אומרת לעצמי, נניח והוא היה שם, מי היה עוזר לו? המחשבה הזאת עוברת לי בראש הרבה פעמים".
לחברות מהצבא לקח לה קצת זמן להיפתח ולשתף את שעבר עליה. לבסוף, הצליחה להיפתח בעצת הפסיכולוגית שלה: "הימים הראשונים בטירונות היו קצת מלחיצים –מקום חדש, אנשים חדשים, דפוסי התנהגות שונים לגמרי. המשמעת הייתה קצת מלחיצה, אבל התרגלתי. בכל פעם שהייתי נזכרת במה שקרה, זה היה עושה לי הרגשה לא טובה, אבל אז הבנתי מהפסיכולוגית שלי שכן, עדיף לי להיפתח ולדבר".
החברות שלה לעומתן משרתות בתפקידים עורפיים, ככה שלשתף את החוויות והווי הקרבי בסופי השבוע נעשה קצת מורכב. “אני כבר יותר עם החברות מהצבא כי זה נהיה הרגל להיות איתן כל הזמן, זה הופך למשפחה שנייה".
וכן, המראות חוזרים אליה לפעמים. כשהיא נשאלת האם היא חוששת מכך שהשירות הקרבי דווקא יחזיר אליה את הזיכרונות הקשים, היא לא מהססת. "לעמוד מול הפחד ולנסות להתמודד איתו זה נראה לי הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. הציפיות שלי מהמשך השירות הן רק להתקדם – קורס מ"כים, קצונה, כל דבר אפשרי. יש לי המון מוטיבציה, יותר מדי אפילו".
בשנים האחרונות חיל גידול של 250% אחוז בגיוס בנות לוחמות. כיום, ישנם 3 גדודי חי"ר מעורבים שמשלבים לוחמים ולוחמות: קרקל הוותיק לצד אריות הירדן וברדלס שנפתחו בשנתיים האחרונות. בהמשך, עתיד להיפתח גדוד מעורב רביעי.
מלבד זאת, נשים משתלבות כלוחמות בגדודי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, בחיל האיסוף הקרבי, בחיל התותחנים, במערך ההגנה האווירית וכמובן גם במג"ב.