"בלי גשש אין בט"ש", אומר קצין הגששים של החטיבה הדרומית באוגדת עזה, רס"ן רביע סואעד. היחידה הדרומית התאמנה השבוע במרדף על סמך עקבות בחולות ובשיחים, כחלק מההכשרה והרענון שעברו.
הגששים מתרגלים אחת לשנה אירוע המכוון לאיום המטענים עמו הם מתמודדים מדי יום, כמו גם עם יתר איומי הגזרה: נ"ט (נגד טנקים), מנהרות תופת ומנהרות להברחת מחבלים. בשעות היום המוקדמות הם עוד רעננו את הידע לקראת מצב אמת ודימו אירועים שונים, ובאחר הצהריים, לאור השמש השוקעת, הם יצאו לשטח והוכיחו את כישורי הזיהוי המפותחים שלהם.
"הידע במקור עובר מאב לבן, כבר בזיהוי סימנים חשודים כשנאבדת כבשה", מסביר רס"ן סואעד. "תנאי המחיה בשטח וההסתגלות למדבר מחייבים כל בדואי בחוש שישי".
דע את האויב, תן בו סימנים
את החוש הזה הם מיישמים בשירותם הצבאי, ובאופן מרוכז בתרגיל השבוע. הגששים מתחילים במכשול מטענים, שלאחריו הם פותחים במרדף בעקבות המחבל, שמציב לא מעט אתגרים כאשר הוא מטשטש את עקבותיו או הולך בדרך מוצקה ולא חולית. אף על פי כן, הגששים צועדים בשטח בביטחון ומאפיינים את האויב: גובהו, משקלו, האם סחב נשק, לאיזה כיוון ברח, מתי וכיצד – בריצה או בהליכה. הם יודעים לזהות האם זו נעל ספורט או נעל הרים, האם צעד על קצות האצבעות או שבכלל רץ על צדי כף הרגל – כמו המחבל שפעם מצאו אחרי שניסה לברוח כך.
"אנחנו מתמודדים עם איום החדירה הגובר ועולה מציר ה-ח': מחבלים המוברחים לסיני דרך מנהרות, חוצים את המדבר ושבים לשטח ישראל. כיוון שהמודיעין הישראלי סוגר על רצועת עזה, קשה למחבלים לחדור דרך הרצועה והם בוחרים בציר ה-ח'. לכן ציר הפעילות החבלנית העוינת הופך למרכזי, ועבודתם של הגששים לא נגמרת", אומר רס"ן סואעד.
בנוסף, שיטות הטשטוש של האויב משתכללות, אבל לא קל להתחרות עם הניסיון האינסופי של הגששים. הידע שלהם וההיכרות עם הגזרה מביאה לכך שלפעמים הם הסמכות המייעצת למפקד גדוד. שנים של סריקות וגישושים בגזרה מעניקים להם ניסיון משופר והיכרות עמוקה עם השטח – באור, ובעיקר בחושך.
"הפנס הוא אמצעי הלחימה השני בחשיבותו של הגשש אחרי הנשק שלו", מציין רס"ן סואעד. "חשוב לנו שהגששים יהיו קודם כל לוחמים ורק אז גששים. ברגע האמת הגשש מוביל את התקדמות המרדף על סמך העקבות, הוא בראש החץ, והוא הראשון שיפגוש את המחבל".