בשבוע שעבר הסתיים קורס מ"פים-מג"דים, אותו חייב כל מ"פ ומג"ד לעבור כחלק מהכשרתו לתפקיד. בין שלל הקצינים שסיימו אותו, עמדו שני מפקדים שמעבר קורס צבאי יחדיו לא זר להם. למען האמת, ההיכרות שלהם, כ-17 שנה קודם לכן, נערכה בקורס הקצינים.
מאז נפגשו רס"ן (מיל') ירון לור ורס"ן (מיל') יגאל שפילמן בבה"ד 1, הם חברים טובים, גם באזרחות. ירון התגייס לפלוגת הסיור של הצנחנים, ואז עבר לצוותים המקימים של יחידת אגוז בחטיבת גולני. יגאל התגייס לחטיבת גולני, ושירת כמ"פ. אחרי שהיו מפקדי צוותים ומ"פים זה לצד זה לאורך שירות המילואים, עכשיו הם מפקדי גדודים בחטיבת אלכסנדרוני, ירון כמג"ד הגדס"ר ויגאל באחד הגדודים האחרים בחטיבה.
"זה היה לגמרי מתואם"
"אחרי שנפגשנו בקורס הקצינים", מספר יגאל, "יצא ששמרנו על קשר במשך השנים, וגם נפגשנו במילואים. התקדמנו ביחד ודיברנו הרבה בינינו על הבחירה להמשיך לקורס המג"דים. זה היה לגמרי מתואם".
"זה עזר להגיע להחלטה, לעשות את זה ביחד", מסכים ירון. "אנחנו חברים מאוד טובים ועוזר לדעת שנהיה מג"דים ביחד. למרות שאני מאמין שכל אחד מאתנו היה עושה את זה גם לבדו, מאוד עוזר לדעת שחבר מאוד טוב הולך להיות מג"ד במקביל אליך, חבר שאתה סומך עליו במאה אחוז. במלחמת לבנון השנייה היינו בגזרות מאוד חופפות, וגם המשפחות שלנו הפכו להיות משפחות מחוברות. אשתי אביטל ואשתו של יגאל, נחמה, חברות ביניהן, ובעצם כל הקשר עבר גם לאזרחות. בסוכות אנחנו אושפיזין שלהם קבוע, כבר הרבה שנים, ואביטל ונחמה גם ארגנו ביחד את פורום משפחות המילואימניקים בפייסבוק. נשות המפקדים בעצם לוקחות לא מעט אחריות".
"זה בהחלט משהו שמקרב בין המשפחות, שהאבות הולכים הרבה למילואים", מספר יגאל. "הן לא לבד בעסק. יש לא מעט אנשים טובים שעושים את זה, אבל מי שיותר קשה לו, הרבה פעמים, הן המשפחות. הם נשארים מאחורה. אנחנו מרגישים בכל רגע את מה שאנחנו עושים, ובבית זה יותר מורכב. החיבור בין המשפחות נותן הרבה כוח, לא רק להן, אלא גם לנו".
"היינו בשני צדדים של אותו הכפר, והמחבלים באמצע"
לירון יש שני ילדים, וליגאל שבעה. אחרי קורס בן כמה חודשים ותקופות ארוכות של היעדרות מהבית לטובת שירות המילואים – תקופות שרק יתארכו כשיהפכו למג"דים – דומה כי המשפחות נדרשות לעשות מילואים בעצמן. במלחמת לבנון השנייה זה בהחלט לא הפך לקל יותר.
"היינו בשני צדדים של אותו הכפר", נזכר יגאל, "המחבלים היו באמצע, וכל אחד שמע כשירו על השני. היינו באותה הגזרה במשך כל המלחמה; המילואימניקים הראשונים שגויסו, הראשונים שנכנסו, ובעצם היינו שם מההתחלה ועד הסוף". "זה לא היה פשוט בעבור המשפחות", קובע ירון. "אביטל די הדחיקה את זה שאני נמצא שם, היא התעסקה במשפחה, ופחות באיפה שאני נמצא, כמנגנון הדחקתי. נראה לי שאחרת הדאגה הייתה אוכלת אותה".
ואחרי כל זה, למה להמשיך לתפקיד מפקד גדוד?
"נוצרה סיטואציה שהיה צורך", מסביר ירון. "תפקיד מפקד הפלוגה הוא מדהים, וכבר שם הבנתי שאני אתקדם, שאהיה אחראי על יותר אנשים. מהבחינה האישית הייתה לי תחושה מאוד חזקה, שאני עושה משהו חשוב. נכון, זה לא טריוויאלי, ולא הרבה רוצים ומוכנים לעשות את זה, אבל צריך לעשות את זה, וכמה שיותר טוב, מה גם שאי אפשר להכחיש שזו סוג של התמכרות. מבחינת המשפחה, אני חושב שאצלי המעבר להיות מ"פ הוא היה הקשה, ודווקא שם היו הרבה התלבטויות ומחשבות. אבל ברגע שזה הוחלט אביטל הבינה שזה חלק ממני והיא תמכה לחלוטין. יש הרבה קשיים, וצריך לחשוב איך מתארגנים חודשים מראש. כל המשפחה צריכה להתגייס לדבר כזה, ולא רק המשפחה הקרובה: ההורים, השכנים, החברים וכמובן שגם העבודה".
"אין מה לעשות", ממשיך יגאל, "זו התגייסות כללית. מי שעושה את זה הוא מעין חוד חנית, שאם אין מאחוריו אנשים נוספים זה לא יתקדם. מהבוס בעבודה, שחייב לפרגן ובלי זה קשה מאוד לעשות את זה, וכמובן ההורים החברים, והכי חשוב זה האישה. אם היא לא תומכת בזה, זה כמעט בלתי אפשרי. זו החלטה משותפת. נחמה ונשים אחרות מבינות שזה הבעל שלהן. אשתי תמיד אומרת שעם כל הקושי, בסוף היא התחתנה איתי בין השאר בזכות התכונות שהובילו אותי לעשות את מה שאני עושה. היא מזכירה את זה לעצמה מדי פעם, כשקשה מאוד. זו אחריות משותפת של הבית. אנחנו כנראה אוהבים את זה וכנראה גם טובים בזה, אחרת לא היו בוחרים בנו. אין ספק שמדובר בשליחות; ההרגשה היא שאתה עושה למען משהו גדול ממך ומהעבודה שלך ומהחיים שלך. עכשיו זה על הכתפיים שלנו".
>> מפקד אוגדה לחיילי מילואים: "בגלל שהפגנתם עכשיו אין כסף לטילים"