עודד בן סירא כבר יצא לחופשת השחרור המיוחלת ואפילו הספיק לחגוג את שחרורו מצה"ל. שלוש שנים של תעסוקה בשטחים וגבולות הארץ, של אימונים קשים בכל מזג אוויר, של רגעים קשים ורגעים קטנים של אושר הסתיימו. יחד עם חבריו הוא כבר תכנן מה יעשה אחרי הצבא ואיפה יטייל, ואולי כבר התחיל לחשוב מה ללמוד. אבל אז הגיע מבצע צוק איתן. ימים ספורים לפני השחרור מחזור אוגוסט 2011 הוקפץ מהבית, שלא להגיד מהבקו"ם, לשטחי הכינוס של עזה. הם חצו את הגדר כסדירניקים עם פז"ם, ויצאו משם כחיילי מילואים עם ניסיון מבצעי. כולם, מלבד אחד. רס"ל עודד בן סירא ז"ל נכנס כלוחם סדיר, ונהרג כאיש מילואים.
השבוע, בו מדינת ישראל מציינת את יום ההוקרה למערך המילואים, אני משוחח עם סמ"ר במיל' בן שכטר, סמ"ר במיל' דניאל אטיאס וסמ"ר במיל' שרון מלכה, שלושה מבני מחזור אוג' 11 של גדוד 931 של הנח"ל. כמו רבים מהמחזור שלהם, הם התנדבו להישאר בצבא ולצאת למלחמה, בחרו לוותר על הביטחון שבבית, ויצאו מעזה בכוח חסר.
מחזור חם, כור ההיתוך של מדינת ישראל
שלושת החברים מספרים על הימים הראשונים ביחד לאחר הגיוס, כאשר הגיעו לבסיס הטירונים של הנח"ל ליד ערד, ומשם יצאו לאימונים ולקווים. "הקו הראשון שלנו היה בחברון", מספר שכטר. "היינו גם בשכם, כשאת רוב האימונים עשינו בצפון. זה פחות או יותר השרות הסדיר שלנו".
חברו אטיאס מוסיף בלי היסוס, "היינו מחזור מספר אחד בארץ בלי להגזים. חבר'ה טובים שגדלו על חינוך וערכים, באנו להתגייס ולשרת את המדינה וגם עשינו כיף חיים". הוא מציין שהשרות שלהם כלל לא מעט אקשן מבצעי, וכמובן שגם הרבה מאוד מעצרים, במיוחד בחברון.
שכטר מוסיף שהמחלקה שלהם הייתה כור היתוך של ממש, וזה מה שהפך אותם למיוחדים. "כל בן אדם במחלקה הגיע מעולם שונה כשאף אחד לא היה דומה לשני. כל אחד הגיע מתרבות שונה, מעקרונות שונים וחינוך שונה לגמרי. זה היה מתכון לאסון, וזה משהו שתמיד אמרו לנו, אבל הפכנו למחלקה מספר אחד הכי מגובשת שיכולה להיות. האנשים שהיינו איתם הפכו את השרות לחוויה ולהצלחה".
בין הלוחמים של המחלקה היה גם בן סירא ז"ל, "בן אדם זהב ויהלום מלוטש", מספרים עליו החברים. בן סירא הפך מאוד מהר למפקד של חבריו כשיצא לקורס מ"כים והפך למה שמכונה בן מ"ח – מפקד שהוא בן מחזור. "כמפקד הוא תמיד היה דואג לנו", מספר מלכה ומוסיף, "חבר מפקד וסמל. גם אם הייתי נתקע בשלוש בלילה בלי משהו הוא היה דואג לנו". "הוא היה מפקד שכיף לך להיות איתו", מוסיף אטיאס, "אפילו לריב איתו כי לא היית מרגיש שאתה יוצא משיחה בלי טעם. היינו יושבים איתו בלילות כשהוא מנגן על גיטרה, תמיד הוא היה עם גיטרה, ועושים חיים".
נכנסים פנימה – יום לפני תאריך השחרור
אחרי שרות צבאי ארוך ומתיש של שלוש שנים, הלוחמים של מחזור אוג' 11 יוצאים לחופשת שחרור של חודש. הלוחמים והמפקדים של המחזור כבר מגדלים שיער, פורקים כל עול בחופי הים, ומתחילים לתכנן את החיים ובעיקר את הטיול הגדול שאחרי הצבא. מי למזרח ומי לדרום אמריקה.
"אנחנו כבר בחופשה ואתה בשלב שאתה עוד לא תופס מה אתה רוצה אבל כבר מתחיל להריץ תכניות", מספר אטיאס. "ואז, רגע לפני גזירת חוגר מתקשרים אלינו. אומרים לנו להכין תיק ולחזור. אמרו כנראה שיש משהו חם ולהגיע לבא"ח. הרצנו טלפונים והיו הרבה מאוד צחוקים. כי פתאום שולפים אותך, והעיקר להיות יחד עם כולם".
שכטר מספר שלצד הצחוקים הם מבינים שהם באו לדבר האמיתי, אולם לדבריו הם היו בטוחים שהם בתסריט חוזר למבצע עמוד ענן. "העברנו תקופה בבא"ח של שבועיים שלא עשינו כלום. חוזרים על עצמנו כל יום ועוד פעם אימונים. פתאום השאננות גברה עלינו וכל המרץ נעלם. הגענו למצב שזה הרגיש לנו לא רציני. אמרנו שנתנו שלוש שנים למדינה ויאללה, בואו נלך לבית כדי להשתחרר בכבוד".
הם היו קרובים לזה אבל בדיוק ביום שהם החליטו ללכת להשתחרר הם קיבלו את הפקודה להיכנס לעזה. הם החליטו להישאר, ונכנסים לשם בדיוק יום לפני תאריך השחרור שלהם מצה"ל. "הכניסה הייתה מלווה באדרנלין מטורף", מספר אטיאס. "הלב של כולם קפץ ואני יכול להגיד שלא היה בנו פחד".
שכטר מוסיף, "אתה כבר לא חושב על השחרור בכלל. כשעברנו את המחסור וממש נכנסנו הבנו שזה כבר לא צחוק והגענו לדבר האמיתי. הולכים להילחם ולעשות את מה שקרענו את עצמנו שלוש שנים וזה משהו שלא יוצא לכל אחד. לא כל חייל שהתאמן כל השרות שלו יצא לקרב וזה מה שהפך אותנו למחזור מיוחד. אני זוכר כל צעד שעשיתי בעזה, מהרגע שעברנו את המחסום, כאילו זה היה אתמול. הייתי כל כך ערני, מפוחד ומלא אדרנלין שזה היה מדהים".
הם מספרים על הרבה ירי ורעש של טנקים. חושך מצרים מלווה בהרבה מאוד אבק וכמובן שגם מטוסים שיורדים על מטרות ומנקים להם את הדרך. השיירה הארוכה שלהם נכנסת לעזה כשאת הכוח סוגר בן סירא ז"ל. "הוא היה הסמל של הכוח, שהלך יחד עם בינדר החובש", מספר מלכה. "אני זוכר שיום לפני הכניסה הוא זרק, יאללה מה אנחנו משחקים אותה גברים. אבל איך שהוא שמע שנכנסים הוא אמר ברור, אין פה ספק". שכטר מוסיף, "כשהיינו בבא"ח היו חבר'ה שכן החליטו ללכת להשתחרר ובן סירא אמר שהיה רוצה להיות בבית אבל אין מצב שהוא עוזב אותנו, את האחים שלו, שעברנו שלוש שנים יחד ונעשה הכול אחד בשביל השני ונשאר".
"הוא ביקש ממני סיגריה – ואז הייתה ירייה"
ימים ספורים אחרי שהצעירים בני ה-21 הפכו ללוחמים של צה"ל במילואים הם מוצאים עצמם מדלגים בסמטאות של עזה, מאתרים מנהרות ומתחמקים מאש צלפים ומטענים שנמצאים בכל פינה. בשלב מסוים של הלחימה הם מתמקמים בבית מקומי וחוטפים מדי פעם אש צלפים. "ואז קרה מה שקרה", מספר מלכה בצער.
עוד לא עברו שלושה חודשים מאז הסתיים המבצע, ולחברים עדיין קשה לדבר על הרגע ההוא, בו עודד בן סירא נפל בעזה. "זה מקרה שלנו ונושא רגיש שעדיין טרי", מסביר אטיאס שלא מצליח להמשיך לדבר. שכטר ממשיך את הדברים ומספר, "אני בזמן המקרה הייתי בקומה אחרת מרוב הכוח של המחלקה. במהלך התקופה שהיינו במבנה הזה ספגנו אש של מישהו שירה עלינו כל הזמן. באותו היום שמעתי רעש של ירי ופתאום צעקות שיש נפגע. בגלל שהייתי בקומה אחרת לא ידעתי מי זה שנפגע והייתי בפחדים נוראיים, כי זה המחלקה שלי שם. ואז ראיתי לצערי את מה שראיתי ומשהו בי נשבר. זה היום הכי שחור שלי בחיים. זה היה בן אדם שגיבש אותנו והרים אותנו ברגעים הכי קשים ורעים של השרות. כשראינו אותו נפגע, גם אנשים חזקים נשברו. היינו מחלקה מאוד מגובשת וזה בעצם מה שהחזיק אותנו. לא פשוט להמשיך אחרי דבר כזה אבל הגיבוש המחלקתי זה מה שהרים אותנו".
"דקה לפני זה הייתי לידו", אומר אטיאס. "הוא ביקש ממני סיגריה וככה דיברנו. ואז פתאום הייתה ירייה ואיבדנו אותו. זה כמו בסרטים שהכול עובר פתאום להילוך איטי. התחושות אחרי זה מאוד קשות. החובשים שלנו קפצו עליו ואחרים השיבו אש. אבל בראש אתה רואה דברים קשים ושואל מה קורה ואיך ממשיכים".
מלכה לא היה שם כשבן סירא נפגע. הוא נאלץ לצאת לביתו בגלל בעיה רפואית שהייתה במשפחתו. כשכולם הבינו שהוא יוצא לבית הם נתנו לו את מספרי הטלפון של ההורים ובנות הזוג כדי שימסור בבית שהכול בסדר. גם אטיאס ושכטר נתנו לו מספר, וגם עודד בן סירא נתן לו את הטלפון של אח שלו. "הוא גם רשם בפתק תגיד לו שאני אוהב אותו ואני מחכה לחזור לעשות מדורה ולנגן בגיטרה", נזכר מלכה.
ברכבת הוא מתחיל להתקשר לכל המשפחות של חבריו. מספר לכולם שהיקיר שלהם בסדר ושהוא ראה אותו רגעים קודם לכן. "ואני מגיע לאח של עודד. אומר לו שאני חבר של בן סירא והייתי איתו בפנים ושהוא בסדר. שהוא ביקש למסור שהוא אוהב אותו והכול. לא ידעתי שקרה לו מה שקרה. כמה שעות אחרי שהודעתי לאח שלו שהוא בסדר ובריא שמעתי שהוא נהרג. הבדל של שלוש ארבע שעות בין הבשורה שלי לבשורה שהם קיבלו".
עבור כל אחד ממחזור אוג' 11 של הנח"ל המבצע הסתיים בצורה שונה. חלק יצאו והמשיכו את התכניות שלהם כפי שתכננו. אך היו כאלה שלקחו את מותו של עודד בצורה קשה, ואף יצאו בטראומה. כשאני שואל אם יגיעו למילואים אחרי מה שעברו התשובה חד משמעית: "ברור, בלי שום ספק. תמצא אותנו בכל מצב שהמדינה תהיה באיום. ברגע שאתה מתגייס להיות לוחם אתה יודע שאתה לוחם עד סוף החיים שלך. יקראו לך למילואים אתה תגיע, לא משנה איפה תהיה ומה תעשה".