הבנים שלי בני 16.5 גואינג און 17. ולא, אני לא חושבת שזה עבר ברגע. ולא, אני לא שואלת אתכם בפייסבוק "אלוהים לאן כל השנים האלה עפו". הן לא עפו לשום מקום. הן היו פה כל הזמן, ואני והילדים בתוכן. חלק מהשנים נמתחו כשנים מעיקות שלא קרה בהן כלום, חלק טסו והסתחררו כמו ילדות חצופות בסלון. אבל כל הזמן היינו בהן הורים, לפעמים מבולבלים, לרוב עייפים אבל בעיקר קשובים, בוגרים, עומדים מול הילדים שגדלים כמו משמרות הזה"ב במעברי חצייה אינסופיים מרימים שלטים של 'זה לא'. 'זה ממש כן'.
הבוקר הם קיבלו צו ראשון. בעצם זה לא ממש מדויק, הצו הזה הציץ עלינו כבר אתמול מהתיבה אבל לאף אחד לא היה אומץ לפתוח אותה. בסוף הבנו שלהדחיק את זה לא יעזור והעלינו את המעטפות הביתה. במעלית זה הרגיש כאילו אנחנו סוחבים שתי משקולות.
אחר כך קראנו להם ומסרנו להם את הצו במין טקס כזה בסלון והם חייכו מולנו נבוכים. שני הדעתנים שבדרך כלל מנהלים שלוש שיחות במקביל עמדו מולנו ושתקו רגע. ראשון עלה להם על הפנים חיוך של הקלה ("הנה הם כמו החברים שלהם, הנה גוף רשמי מכיר בזה שהם גדולים"). את החיוך הזה החליף לאט מבט נבוך מאוד. עמדנו שם שני מבוגרים (שהכירו בצבא, אגב) מול שני מתבגרים ואחות צעירה והתבוננו בצבא שהתיישב לנו פתאום בלי הזמנה על הספה בסלון. ענפי הזית מהלוגו של צה"ל השתרגו החוצה מהמעטפות והרגשנו שהם לופתים לנו את הלב.
צאו לנו מהסלון
הם קרעו את המעטפות וגילו שהוזמנו יחד לאותו היום והשעה וזה שימח אותם כי זה מרגיש יותר בטוח. אחותם הצעירה חיבקה אותם ואז הם חיבקו אחד את השני. הכל היה מאוד דרמטי ובכלל לא קשור לאופי הקז'ואלי שבו הם נוהגים בדרך כלל לכפכף את המציאות. ברגע הזה פשטה בסלון מבוכה מאוד גדולה כמו כשמישהו מתפרץ לחדר מלא אנשים ומתחיל לצעוק או להעליב אותך. וזה בעצם מה שעשו המעטפות האלה. הן פרצו אלינו הביתה בחוסר טקט והעליבו אותנו בקור ברוח שלהן. בחוסר הגמישות. בנוקשות שלהן. בהתעקשות שלהן לא להבין מה הן מבקשות. בחוסר המסוגלות שלהן לראות בכלל למי הן פונות, איזה נרטיב של חיים הן מבקשות לפרוע.
שלחתי את התמונות של הצו לוואטסאפים של המשפחה המורחבת. התגובות מיהרו להגיע. "מרגש!!!", "מדהים ממש!!!!", "איזה יופי קפץ לי הלב אני ממש שמחה!", "נשיקות מכולנו תותחיםםםם אנחנו שמחים בשבילכם מאוודדדד!!!!!". לא היה בן דוד מדרגה שנייה שהלב שלו לא התפוצץ מהתרגשות.
לא הבנתי. באיזו מציאות אתה מברך מישהו שבמקום לטייל, להשתכר, ללמוד ולזיין עומד לקבל נשק וללמוד להילחם? מה מרגש בזה שבמקום מציאות שבה אתה מרגיש, חושב ובוחר, אתה נזרק ליקום שבו אתה נדרש לבצע ולציית? באיזה סרט בדיוק הלב מתרחב כשאתה שולח מישהו להתחייל ולהתחייב למסגרת נוקשה, מורכבת, חשובה ובעייתית? מה מדהים בזה שאתה יודע שברגעים אלה הוזנקה הרולטה שתכריע איזה זוג הורים יישאר רק עם המעטפה הזו למזכרת בלי הנמען?
הלב מתפוצץ ממה?
אל תקפצו, ובואו נעשה את זה ברור. בבית שלי מתגייסים. שירות צבאי הוא חובה. אין אופציה אחרת. ככה חינכתי את ילדיי ואלה הם המתבגרים שהם גדלו להיות. כן, אנחנו שמאלנים כאלה שאוהבים את המדינה שלנו מאוד, ואת הקהילה שאנחנו חיים בתוכה ולא נחיה בשום מקום אחר. אנחנו מסורים ויודעים שעלינו לעשות מה שנדרש. אבל אנחנו אוהבים את המדינה שלנו מספיק בשביל להסתכל עליה כמו על אהובה שמתבגרים לצידה ולראות גם את הפגמים.
באיזה עוד מקום בעולם 'הלב מתפוצץ מגאווה' כשאיש צעיר עומד ללמוד במשך שלוש שנים מושגים כמו לחימה, נשק, משמעת, אויבים, מטענים וביטחון, במקום לחוות דברים כמו מוזיקה, טבע, אהבה, סקס, רשת, עולם, חופש. באיזה עוד מקום בעולם מברכים אותך בדיוק ברגע שבו מורידים לך סטירה וחוטפים לך משהו מהידיים? כשלוקחים בלי לשאול משהו שהוא שלך? זה אפילו לא שלי, אני רק הייתי אחראית עליהם בהשאלה. מדינה – את גם מבינה את זה? הם בהשאלה, זה לא שלך. זה אומר שצריך להחזיר. ולא להחזיר מקולקל.
הבנים שחררו כל אחד אימוג'י לב אילם לוואטסאפ בלי להתעכב מדי על ההודעות והחזירו לי המעטפות של הצו שאשמור אותן. הם היו היחידים שלא הביעו התרגשות או שמחה. הם גם לא היו מבואסים. הם בעיקר היו. הם הבינו טוב מאוד מה מבקשים מהם. הם יודעים בדיוק על מה נדרש מהם לוותר. הם מבינים את המחיר. הם גם ישלמו אותו, כי החיים שלהם תמיד היו וימשיכו להיות, בנויים מרגעים של אחריות, אזרחות, אחווה והדדיות. שנייה לפני שהם חזרו לענייניהם הם רק הסתכלו אלי במבט כזה ששואל "תגידי, זה שווה את זה?". רציתי להגיד שאני מקווה שכן, אבל עניתי ש"כן". כן זה שווה. אבל זה בטח לא מדהים.