בעיצומה של מלחמת השחרור, ממריא מטוס מסוג B-17 מבסיס רמת דוד לכיוון מצרים. בבטנו של המטוס הענק נמצאות יותר משתי טון פצצות אותן יפילו על בסיסי האויב המצרי בסיני. מטוס ה B-17, היה משהו אחר בחיל האוויר הישראלי של אותה מלחמה, חיל אוויר שעדיין קרם עור וגידים. סוס העבודה של מלחמת העולם השנייה היה לראשון שיכול היה להטיל כמויות גדולות של פצצות על חיילי האויב, ובטווח ארוך.
המבצר המעופף קרע את השמיים, מנועיו צעקו והשתנקו תחת נטל הפצצות. סטפן לרון, הנווט, הכווין את המטוס בעזרת מפות ומצפן, בימים בהם לא חשבו בכלל על מערכות כמו GPS. משקל כבד מוטל על כתפיו של לרון, והדיוק חייב להיות גבוה במיוחד. כל שנייה חשובה, כל פספוס יגרום להם לאבד את המטרה, משהו שהם לא יכולים להרשות לעצמם. בכל הלחץ הזה צריך גם להתחמק מהתצפיתנים של האויב – למפציץ הזה אין סיכוי מול מטוסי הקרב המהירים של המצרים. והם עושים את זה. 40 דקות אחרי ההמראה נפתחות בבטנו של המפציץ דלתות ההפצצה, ומשם אחת אחרי השנייה נופלות הפצצות על החיילים המצרים, שהופתעו מהגעתו של התוקף לעומק כה רב. הצוות חזר בשלום, ובהמשך פגע בעזה, ברפיח, בסיני, בכיס פלוג'ה ובשדה התעופה של אל עאריש. גם האויב בגליל טעם את טעם חומר הנפץ של טייסת 69 שהפעילה את המפציץ.
לרון, הנווט המוכשר, יכול היה להיות גאה ביכולות של הטייסת ובתוצאות של התקיפות. הסיפור של לרון הוא לא פחות ממדהים, מרתק ומלמד על נחישות של לוחם. רק שלוש שנים קודם לכן כמעט איבד את חייו בשואה ובשדות הקטל של מלחמת העולם השנייה, ויותר מפעם אחת כשהוא נמלט שוב ושוב מידיהם צמאות הדם של הנאצים. כאשר פרצה המלחמה הארוכה על עצמאותה של מדינת ישראל היה סטפן לרון, שגם איבד בזוועות את כל משפחתו, במקום הכי בטוח – הוא היה סטודנט לכלכלה באנגליה הרחוקה. אבל מי שרק שלוש שנים קודם לכן חווה את זוועות מלחמת העולם השנייה, לא חשב פעמיים כאשר הגיעה הקריאה לבוא למלחמה בארץ ולסייע להקים את חיל האוויר הישראלי.
סיפורו של סטפן לרון, שנפטר בשנת 2002, מיוחד על רקע הנרטיב של השואה. מדובר באדם שסרב לאפשר לנאצים להפוך אותו לקורבן. לא פחות מדהים זה העובדה שהציבור בישראל כמעט שלא נחשף לגיבור הזה; מי שחושף עתה את סיפורו של הוא תא"ל במיל' אמיר השכל, טייס חיל האוויר לשעבר שהפך לחוקר שואה מהיום בו השתחרר והיה מהיוזמים של פרויקט "עדים במדים".
"נחשפתי לסיפור ולקח לי הרבה זמן, שנה וחצי עד שהגעתי לסיפור הזה", מספר השכל. "התחלתי לחקור את הנושא ואז יום אחד מצאתי בארכיון צה"ל 50 עמודים של עדות שלרון הכתיב לאשתו. זה היה מדהים, בכתב יד צפוף של רות, אשתו של סטפן, התגלה הסיפור המרתק של לרון". סיפור דרמטי של גבורה שחצה ימים ומדינות.
חור בגדר: בריחתו הראשונה של לרון מהנאצים
לרון נולד ב-24.8.1920 בעיירה בשם קוטנו שבפולין. "פלישת הגרמנים ב-1.9.39 מנעה ממנו לממש מלגת לימודים בה זכה ,עקב הצטיינותו, לצורך לימודים באוניברסיטת קרקוב", מספר אורי, בנו של לרון. עוד סיפר כי "כבר במהלך הפלישה הגרמנית נפצע סטפן ברגלו מרסיס פגז והוא אולץ לצעוד כ-20 ק"מ לעבר מחנה שבויים גרמני ממנו הצליח להימלט". קיימת אי בהירות לגבי נסיבות פציעתו של לרון. בחלק מהארכיונים נטען כי נפצע כלוחם פשוט בצבא פולין, אולם רות אשתו של סטפן וגם בנו מדגישים שהוא לא שרת מעולם בצבא הפולני, ככל הנראה הוא נפגע כאזרח מאש הארטילריה הגרמנית. דבר אחד שכן ברור זה שהפציעה הזו הולידה את הפרק הראשון בגבורתו של לרון.
הגרמנים ריכזו את השבויים, בהם סטפן הפצוע. "הכאבים (מהרסיס ברגל) היו נוראיים", כתב לרון בעדות אותה מצא השכל. "הרגל כבר התחילה להראות סימני הרעלה וחששתי פן אאבד אותה". כשהוא סובל מכאבים וצולע, חיפש חור בגדר דרכו הוא ימלט. "הכאבים התגברו והייתי קרוב לעילפון", סיפר לרון. "לפתע גיליתי בפינה מרוחקת חור בגדר. עם חשיכה, התחלתי לזחול לעבר הפרצה, שהייתה קטנה מכפי שנראתה לי מרחוק".
הוא מצליח להימלט ואף לצעוד לביתו. אבל יומיים אחרי שהתאחד עם בני משפחתו, הגיעו אנשי הגסטפו ולקחו את אביו. לרון הבין שהוא חייב לעזוב את הבית. אורי הבן מספר שבשל תשישות אביו ,בשל עינויים שסבל מידי הגרמנים, הוחלט שייסע בגפו וינסה לבדוק את מצב הדברים בלבוב, בעוד אחיו הבוגר יישאר לסייע להורים. "ארזתי תרמיל ואמא הכניסה צידה לדרך, התחבקתי והתנשקתי עם כל אחד", סיפר לרון בעדותו. "בטוחים היינו שנפגש באביב בלבוב". הוא לא ידע זאת אז, אבל זו תהיה הפעם האחרונה שהוא יראה את בני משפחתו. "כולם נרצחו בורשה וטרבלינקה", סיפר אורי.
לרון הטלטל מזרחה על מנת לברוח מאימת הגרמנים ועסק בעבודה קשה במכרות ברוסיה ומגורים בקולחוזים למיניהם. מהרגע שעזב את ביתו לרון שמר על זהותו היהודית בסוד, מה שהציל את חייו. באחד המקרים, חיילים גרמנים בדקו את ניירותיהם של כל מי שעלה לרכבות, ולרון החליט להמשיך ברגל לתחנת הרכבת הבאה כדי להתחמק. הוא מאתר שם רכבת משא מלאה בתפוחי אדמה, וזוחל מתחת לברזנט יחד עם תפוחי האדמה. "מיטת תפוחי האדמה הגנה גם מפני הגרמנים וגם מפני הגשם החזק שהתחיל לרדת", העיד לרון. "אבל היא לא הייתה רכה במיוחד".
לרון מצליח להגיע לעיר לבוב, שם מצא עבודה בזכות אישורים מזויפים. אבל הרוסים ששלטו באזור תפסו את לרון וזרקו אותו לכלא. גם משם לרון מצליח לברוח, בריחה שנייה של מי שיהפוך לאמן בריחות מסמרות שיער של ממש. על אותה בריחה סיפר, "עטפתי את השעון היקר שלי בממחטה וזרקתי אותו לעבר השוטר השומר מתחת לחלון. הוא תפס אותו, סובב את ראשו לכיוון השני ואני קפצתי מחלון בית הסוהר".
לרון החליט לקחת רכבת לכיוון מזרח, לרוסיה. "לא חשוב היה לי לאן הרכבת תגיע, העיקר היה להרחיק עד כמה שאפשר מהגרמנים, עד כמה שאפשר מזרחה". אחרי שבועיים של נסיעה בתנאים בלתי נסבלים לרון מגיע לטשקנט, אוזבקיסטן. הוא עובד שם בעבודות שחורות, כל מה שיביא אוכל לפיו, אבל מציקה לו העובדה שיש מלחמה והוא לא נמצא בחזית.
"יום אחד, נקראנו לחדר האוכל על ידי מזכיר המפלגה באותו אזור ונאמר לנו כי ראש ממשלת פולין הגולה בבריטניה (הגנרל סיקורסקי), מתכוון להקים צבא פולני על אדמת רוסיה", העיד לרון. "הייתה זו ההזדמנות שחיכיתי לה". הוא עושה את דרכו למרכז הגיוס, הכיוון ההפוך ממנו ברח, ובדרך הרכבות עליהן נסע והתחנות אליהן הגיע מופצצות מהאוויר. זה לא עוצר את לרון שאת מאה הק"מ האחרונים עשה ברכיבה על סוס תועה שמצא באחד השדות.
"במרכז הגיוס מצאתי תמונה מחרידה. אלפי גברים פולנים, רזים וקרועי בגדים. גופם היה מלא פצעים ושערם מלא כינים". סטפן לרון עובר בדיקה רפואית ומשם הולך לוועדה של קצינים פולנים. אם להגיד את האמת תנאי הקבלה של הפולנים לא היו בשמיים, כפי שמעיד אורי לרון. "מכיוון שהיה בוגר חוג לגדנ"ע אוויר הוחלט שיישלח לאנגליה לצורך לימוד טיס". לרון עשה את דרכו עם מתגייסים אחרים לעבר עיר הנמל אחוואס, ומשם הפליגו דרך דרום אפריקה לאנגליה ובהמשך לקנדה למשך כשנה. בקנדה התברר שמסתמן מחסור בנווטים בחיל האוויר האנגלי ולפיכך הוצב לרון לקורס נווטים אותו סיים בהצלחה והועבר בחזרה לאנגליה". מאוד מהר, היהודי שנמלט מפולין, מצא את עצמו מפציץ את ערי הגרמנים.
"התנדב למשימות הכי מסוכנות"
הפולנים פעלו במסגרת של חיל האוויר הבריטי, ועל ימי קורס הטיס סיפר לרון, "קיבלנו מדים של חיל האוויר המלכותי הבריטי, למדנו אנגלית באופן אינטנסיבי וגם קיבלנו שיעורים ראשונים בתאוריה של טיסה". משם נשלחו הצוערים לבית הספר לטיס. "לעולם לא אשכח את הטיסה הראשונה שלי עם המדריך", נזכר לרון שגם למד על הסכנות באוויר. "הוא הורה לי להסתכל למטה. ראיתי בית קברות. 'תהיה זהיר מאוד בטיסה', הוא אמר וחייך מאוזן לאוזן. 'ולא, יהיה זה מקום מנוחתך אחרון'. הבטחתי לו שאנסה להרחיק את עצמי ממקום זה".
אורי מספר שבאנגליה ביצע סטפן את ההסבה המבצעית במסגרתה טס מעל אירופה הכבושה על מנת "להתרשם" מהסיכונים ובמיוחד ממטוסי הקרב הגרמנים אשר זנבו במפציצים הבריטיים ומאש הנ"מ. "עם סיום ההסבה המבצעית הועברה הטייסת בה שירת לברינדיזי באיטליה ומשם ביצעה טיסות הפצצה לכוון אירופה בין השאר על מנת לסייע למחתרת הפולנית".
"הפצצנו יום יום ערים בגרמניה", כתב לרון בעדותו. "התגוננו מפני הגרמנים וניסינו להתחמק מהאש החזקה נגד מטוסים עם כל יום שעבר, היינו רואים בחדר האוכל פחות ופחות חברים. אלה מאתנו שחזרו לבסיס לאחר טיסה בגיהינום מעל ורשה, המשיכו ברוטינה היומית". אורי ציין כי "אבי לא אהב לדבר על הקורות אותו כי הוא חשב שהוא בעצם בר מזל שברח בזמן וניצל. יחד עם זאת כנווט הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד כי כל משפחתו נכחדה ולכן התנדב למשימות קשות".
מפציצי ה-B-17 הטילו על מטרות באירופה 640,036 טון פצצות ב-300,000 גיחות והצליחו להפיל 23 מטוסי אויב לכל 1,000 גיחות. אבל האבדות שלהם היו קשות: 4,735 מפציצי B-17 הושמדו בקרב ועוד 1,000 הוצאו משירות עקב סיבות שונות. תוחלת החיים של איש צוות אוויר שהטיס מפציץ במלחמת העולם השנייה עמדה על פחות מחודש. בתקופה מסוימת במהלך המלחמה נהרגו 25 אחוז מהם במשימה הראשונה או השנייה שלהם. הסכנה של לרון הייתה ברורה, ומדבר אחד היא ניסע להימנע בכל מחיר: הוא ידע שאסור לו ליפול בשבי הגרמנים. אך זה בדיוק מה שקרה.
צעדת המוות של השבויים
ב-10 בספטמבר 1944, יצא הצוות של לרון למשימת הצנחת נשק ואספקה למחתרת הפולנית. בדרך הם הותקפו על ידי מטוס קרב גרמני שפגע במיכל הדלק של המטוס, שהחל לנזול במהירות. לרון, הנווט, קיבל כמו כל נווטי המפציצים מפה מנייר אורז, עליה סימן קצין המודיעין את כל העמדות של הפרטיזנים שהיו באזור הפעילות שלהם. בגדול זה היה האזור המומלץ לנטישה בשטחי הגרמנים.
אבל לטבע חוקים משלו. "היה ברור שכמות הדלק שואפת לאפס", כתב לרון. "מיד טסנו לכיוון דרום בתקווה שנצליח להגיע בדרך כלשהי לבסיס שלנו בברינדיזי, או לבצע נחיתת חירום, אבל זה לא הצליח". כנווט ובעל המפה הסודית היה לרון המפקד, ודווקא הוא היהודי הורה על נטישה. לרון והטייס היו האחרונים לנטוש את המטוס, אחרי שאר אנשי הצוות, והם נפלו היישר לידי הפשיסטים של אנטה פאבליץ', המנהיג הקרואטי האנטישמי. אלה לא היססו לירות לכיוון הצנחנים שרק בנס לא נפגעו.
על הדרמה שהתחוללה מתחת למצנח שלו סיפר לרון בכתביו: "הפרטיזנים של טיטו ראו אותנו צונחים, ונחלצו לעזרתנו. החלו חילופי יריות בין אנשי טיטו לבין הפשיסטים של פאבליץ'. הכדורים שרקו סביבנו ובנס לא נהרגנו שם". בסופו של דבר הפרטיזנים נאלצו לסגת והם נפלו לידי הפשיסטים, שהעבירו אותם לידי הגרמנים.
בסיפור הזה יש אנקדוטה קטנה שמעידה על האופי של לרון. "הגיעו שוטרים קרואטים ולקחו לנו שעונים, טבעות וגם את הדולרים שקיבלנו מהטייסת למקרה שנצטרך לברוח". ברוב חוצפתו ביקש לרון קבלה עבור דברי הערך שנבזזו. אבל "כמענה קיבלתי מהלומה מקת הרובה של אחד השובים". זה הפך מסוכן יותר ומצחיק פחות כשהם העבירו אותם לידי הגרמנים. "הגיע הגסטפו ועברנו לאגף החקירות. הם שאלו על מיקומן של טייסות, מספר המטוסים והצוותים. קיבלתי מכות ובעיטות בכל חלקי הגוף. הם בעטו ברגליהם והכו באגרופים, אבל לא אמרתי דבר חוץ משם, דרגה ומספר אישי, בהתאם לאמנת ז'נבה".
במשך תשעת החודשים הבאים הטלטל לרון בין מחנות שבויים גרמניים, תוך קשיים מרובים ועינויים קשים עד שהגיע למחנה השבויים Stalag 4B בגרמניה. במחנה זה היה לרון חבר ב"ועדת בריחות". "עקב העובדה שהצליח להסתיר את יהדותו סטפן נתבקש לערוך את טקס המיסה של כריסמס, בשל העובדה שהיה פולני וידע לטינית", מספר אורי, "משום שהכומר היה חולה ולא יכל לערוך את הטקס".
נראה כי בשלב מסוים עלו הגרמנים על הכוונה של השבויים לברוח. ובנוסף הם חששו פני התקדמות הצבא האדום לכיוון המחנה. הגרמנים החליטו להצעיד את השבויים מערבה, צעדת מוות אחת מני רבות שנמשכה שלושה חודשים במהלכם נפטרו או נורו חלק גדול מהשבויים, בהם גם אחד מחבריו הקרובים של לרון. זה גם קרה "כאשר החורף של שנת 1945 היה החורף הקשה ביותר מזה מאז תחילת המאה", מציין אורי.
זמן קצר אחרי שלרון וחבריו סיימו לצעוד הם שוחררו על ידי צבאות בעלות הברית. "סוף סוף, לאחר כל שעבר עליי בשש השנים האחרונות מתחילת המלחמה, אראה שוב את משפחתי האהובה ואתחיל בחיים", כתב לרון. הוא ארז את המדים, את מעט הציוד שהיה לו ואת חוויות המלחמה והחל במסע לבית הוריו בפולין, בטוח שהוא בדרך לאיחוד מרגש.
"הסתובבתי בעיר, ולא מצאתי אף אדם שהכיר את משפחתי. לבסוף, מצאתי קרובה של עוזרת הבית שלנו. מה שאמרה לי באותו הבוקר, היה הנורא מכל. לא הייתה לי עוד משפחה. הייתי לגמרי לבד בעולם הזה. הוריי נרצחו במשרפות באושוויץ ואחי האהוב נשלח לטרבלינקה ולא חזר".
רס"ן בחיל האוויר הישראלי
מה עובר בראשו של אדם שנמלט מהגרמנים רק כדי לעבור את זוועות המלחמה וליפול שוב בשבי? אדם ששמע שאיבד את כל משפחתו? סביר להניח שלעולם לא נדע, לא נצליח לדמיין. אבל לרון, איש חזק, בחר בחיים. "הוא נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטאות דרהאם וניוקאסל שבאנגליה, שם נבחר לנציגות הסטודנטים ולגזבר", מספר אורי בנו. עם סיום לימודיו שקל סטפן לממש מלגה לשלש שנות לימוד נוספת אך "מששמע על הקורה בפלסטינה ביקש להשתחרר מחיל האוויר האנגלי על מנת לטוס ולסייע להקמת המדינה".
לרון הצטרף לחיל האוויר הישראלי בדרגת רב סרן והוצב בבסיס רמת דוד בטייסת 103, ולאחר מכן בטייסת 69 ונמנה על צוותי הB17. בשל הניסיון הרב שרכש במהלך מלחמת העולם השנייה, יכול היה חיל האוויר הישראלי שרק נולד להאריך את טווח התקפותיו. הוא משתתף בעשרות גיחות וכשהמלחמה מסתיימת הוא בוחר להשתחרר מקבע, אולם ממשיך בשירות מילואים.
ב-1956 פותח צה"ל במבצע קדש, מבצע שנפתח בצניחה נועזת של גדוד 890 של הצנחנים בעורף הצבא המצרי בסיני. לרון היה שם בתא הטייס כנווט במטוס דקוטה. במהלך המבצע הוא משתתף במשימות רבות, פינוי פצועים, אספקה סיור ומודיעין.
ב-1962 השתתף לרון במבצע סודי, מרבד הקסמים. חיל האוויר נחת בתימן והעלה לישראל את יהודי תימן. די ברור שעבור ניצול השואה, לרון, מדובר היה במבצע מאוד משמעותי. לרון השתתף גם במלחמת ששת הימים, "כיועץ אווירי של פיקוד המרכז". ככזה הוא מסייע לכוחות היבשה בהכוונת מטוסי קרב ופינוי אווירי של פצועים. הפעלת המטוסים של חיל האוויר בשטח של פיקוד מרכז מסייעת לצה"ל לאחד את ירושלים ולכבוש שטחים ענקיים בימים בודדים. הוא גם היה שם במלחמת יום כיפור למרות שהיה מרותק למיטה אחרי ניתוח.
אם תשאלו את בני משפחתו על הניצחון הגדול ביותר שלו, הם יספרו שסטפן לרון הקים משפחה בישראל: הוא נישא בשנת 1950 לרות, ולו שני בנים (גורי ואורי) אשר שירתו גם הם בחיל האוויר, 5 נכדים ושתי נינות. אכן, כך נראה ניצחון אמיתי.