כבר 41 שנים שהם כמעט ולא ישנים. המראות והקולות מאותה מלחמה ארורה, זו שהחלה בצהרי יום הכיפורים 1973, לא מרפים מהם. על פניו, אלו חמישה אנשים רגילים, בעלי משפחות, הורים לילדים וסבים לנכדים. אך מתחת לפני השטח הם סובלים מצלקות בנפשם ומטופלים שנים ארוכות על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, כמעט ללא הועיל. הלומי קרב קוראים להם, פוסט-טראומטיים.
כל החמישה (א', ח', ש', מ' ו-ד') מגיעים כמעט מדי יום למרכז תעסוקתי לנכי צה"ל ולהלומי קרב ברחובות בשם "החממה". מתקיימים שם עבורם חוגים ופעילויות שונות, וגם שיחות עם פסיכולוגים. למרכז הזה הגיעו גם המטפלת באמנות עינת לב ארי ויוצר הקולנוע יונתן קנסקביץ', כשבפיהם רעיון מעניין. "אנחנו רוצים ליצור איתכם קבוצה שבה נעשה יחד סרט, בשיטה הנקראת וידיאו-תראפיה", הציעו השניים. "מי יודע, אולי נצליח לגרש בעזרתה חלק מהשדים המתרוצצים בקרבכם". החברים הסכימו להצעה, הקבוצה נפגשה בפעם הראשונה והתהליך יצא לדרך.
תשעה חודשים אחר כך, במסעדה על חוף הים, מחלק יונתן לכל אחד מהם עותק ארוז ויפה של "אניטה", הסרט שיצרה הקבוצה יחד. התהליך החל בכתיבת התסריט, המבוסס על מפגשי הקבוצה ועל המקרים האישיים של כל אחד מהם, לאחר מכן תוכננו הצילומים ובוצעו במשך ארבעה ימי צילום אינטנסיביים, מחדר העריכה עלה עשן, ולבסוף נולד שם הסרט הסופי. זהו סרט מסע אותו עוברת הקבוצה יחד, בחיפושים אחר דמות נשית מסתורית, מולאטית יפהפייה בשם אניטה, המסמלת אולי את השקט הנפשי הנכסף. האם הם מוצאים אותו ואותה? בסרט הזה הדרך היא החשובה, הטיפול הקבוצתי, התהליך, החברות האמיצה שנוצרה בין הגברים החולקים שותפות גורל לא קלה.
לחשוב על החיים במקום על המוות
וידיאו-תראפיה היא שיטת טיפול חדשה יחסית. אפשר למנות את כמות הסרטים שנעשו בה על כף יד אחת. סרט הכולל טיפול קבוצתי, השונה במהותו מטיפול אישי, ככל הנראה לא נעשה עדיין בארץ ואת ההתרגשות של חברי הקבוצה מהסרט שיצרו אין צורך להסתיר.
"השתתפתי בעבר בכל מיני כתבות, וכבר יצא לי להצטלם, ותמיד קיבלתי פיק ברכיים מהמצלמה. הייתי מגיע לצילומים הללו עם רופא צמוד, עד כדי כך", מספר ד'. "במהלך עשיית הסרט שלנו פשוט שכחתי מהמצלמה והתרכזתי בעשייה. התוצר בסוף יצא מעולה בעייני והייתי רוצה שיראו את הסרט לנכי צה"ל ולהלומי קרב ושילמדו מאיתנו, אני חושב שזה יכול לעזור להרבה אנשים".
"הסתכלתי על עצמי בוידיאו במהלך הצילומים ולא אהבתי את ההתנהגות שלי", אומר א'. "בזכות הסרט למדתי להכיר את עצמי בדרך חדשה ויכולתי לשנות התנהגויות שלא אהבתי בעצמי. זה היה כמו מראה, הייתי מסתכל על עצמי כל כמה ימים ולומד, משתפר. ההבדל העיקרי בטיפול באמצעות סרט לבין טיפולים אחרים שעברתי, ועברתי הרבה ומכל הסוגים, הוא בעשייה, שהיא שונה מאוד מכל טיפול פסיכולוגי או תרופתי. אמרתי לרופאה שלי – 'תראי לי בן אדם אחד שהצליח לצאת מהלם קרב בגלל תרופות', היא לא ידעה לענות לי ואמרה שהיא לא מכירה בן אדם כזה".
איזה שינוי עברת?
"נהייתי אדם רגוע יותר, ואני הייתי קריזיונר, האבא של הקריזיונרים... אני מאמין שהסרט תרם לשינוי, היום אני מתפרץ הרבה פחות. אני רוצה לעשות עכשיו סרט-סרט, משהו רציני, שתהיה בו גם ביקורת על המערכת והמדינה והטיפול בהלומי קרב. הייתי רוצה לעשות סרט שייגע, שיכאיב לאנשים".
"הייתה לי חוויה חברתית נהדרת, היו המון צחוקים ותוך כדי הטיפול הבנתי איך מתנהלת עשיית סרט. זה עזר לי להבין גם את המצב שלי ולשפר אותו", אומר ח'. "הסרט גרם לי לא לחשוב חשיבה שלילית ולהפסיק להתרכז בעצמי ובסבל שלי, אלא לחשוב מה קורה מסביבי. חשבתי על דברים שאני רואה ושומע, לא שקעתי בעצמי ובשביל הראש שלי זו הייתה תכל'ס מנוחה שעשתה לי כיף. שמחתי להיות במצב הזה".
גם מ' מסכים עם חבריו. "עשינו תוצר שאף אחד לא חלם שיהיה ברמה כזו גבוהה", הוא קובע. "הייתה אפילו קצת קנאה. לי אישית הסרט עזר מאוד מבחינה נפשית. שירתי בצבא הרבה שנים ונפצעתי קשה גם פיזית. היו בעברי חמישה מקרים שלא הייתי צריך לצאת מהם בחיים. להגיד לך את האמת? אפילו רציתי למות, לא יודע למה ניצלתי".
רצית למות?
"פעם אחת הייתי על הכוונת של מחבל, והוא העדיף לירות במישהו אחר, משת"פ ערבי שעמד על ידי, במקום בי. אחר כך, כשהוא נעצר על ידי השב"כ, פגשתי בו ונתתי לו סטירה מצלצלת תוך כדי שצעקתי עליו 'למה לא הרגת אותי?!'. עד כדי כך הייתי שבור ורציתי למות. הסרט הרים אותי מבחינה נפשית לרמה מאוד גבוהה, חשבתי עליו כל הזמן, רציתי לקדם אותו והוא העסיק אותי. לפני זה בחיים לא צילמתי או הצטלמתי, אין לי בכלל תמונות, וכשעשינו את הסרט העשייה מילאה לי את הראש במחשבות טובות. למדתי להחזיק מצלמה ואיך להשתמש בה, והיום נשאר לי טעם של עוד. במקום לחשוב על מוות, חשבתי על חיים".
המשפטים הללו של מ' וחבריו מקבלים משנה תוקף לאורך כל הסרט, בו בולטת הקבוצתיות החזקה שלהם. למשל בקטע בו הם מגלה אחד מהם קושי לצאת למסע המשותף וכולם נרתמים לעזרתו, או בסוף, אחרי שמצאו (או לא) את אניטה ואת השקט הנפשי הנכסף, הם שואלים איש את רעהו "מה עכשיו?" ואחד מהם עונה בפשטות "עכשיו חיים".
מסע קדימה בזמן, ולא אחורה
עינת ויונתן מקשיבים לשותפיהם ליצירה, ולמרות שהם צעירים מהם בכמה שנים טובות, מתפשט על פניהם חיוך של הורים גאים. "השאיפה שלי, ואני לא חושבת שמישהו עשה את זה אי פעם, הייתה לעשות איתם מסע קדימה, לא אחורה", אומרת עינת. "בקושי שמענו את סיפורי המלחמה שלהם, כי לא הם היו העניין. נתנו להם לשתף במה שהם רצו, אבל העיקר היה שהם יובילו את התהליך הטיפולי וייקחו אותו, ואת עצמם, קדימה. זה שונה מהותית מטיפולים בהם חופרים בעבר ומחטטים בפצעים שגם ככה לעולם לא יגלידו".
מה זה בעצם וידיאו-תראפיה?
עינת: "עבורי כמטפלת, המצלמה היא כלי. כמו מכחול וצבעים לצורך העניין. בעזרת המצלמה ותהליך עשיית הסרט אני מצליחה להביא לידי ביטוי את הטיפול".
יונתן: "אותי מאוד עניין, בעקבות סרט זיכרון שעשיתי לחבר טוב שנהרג בלבנון וסרט נוסף ואישי שהיה מעין סרט זיכרון לעצמי, לעבוד עם הלומי קרב. הוידיאו-תראפיה היא שיטת טיפול שנמצאת עדיין בחיתולים ואין לה הגדרה מדויקת, אבל מעשיית הסרט הזה אני יוכל לומר שמה שחשוב בעיקר הוא נתינת הכוח בידיים של המטופלים. כבמאי ואיש קולנוע, נמצאתי שם יותר כדי להדריך, לכוון ולתת להם מושגים בסיסיים כמו איך כותבים סצנה, איך מאפיינים דמות, איך מצלמים ועוד. נתנו להם גם מסגרת קולנועית, בצורת חברת הפקה שהם הקימו ונתנו לה אפילו שם. עשינו חוזה שכלל את מטרות ההפקה והסדיר את עניין זכויות היוצרים, ואת כל ההחלטות עשו חברי הקבוצה יחד. הכוח הזה, שהיה פתאום אצלם בידיים במקום בידיהם של 'מטפלים', עזר להם מאוד. אם פוסט טראומה היא מצב שבו אתה מרגיש העדר שליטה, אנחנו העברנו את השליטה לידיים שלהם".
מה היו הדגשים בתהליך הטיפולי?
עינת: "מכיוון שזו הייתה עבודה בקבוצה, ניגשנו אליהם לא בקטע אישי אלא דווקא דרך דברים שמשותפים לכולם, למשל קולנוע ואיזה סרט כל אחד אוהב. בחרנו נושאי שיחה שיקדמו אותנו. בתהליך קבוצתי כזה אתה יכול לנסות לכוון, אבל חייב להשאיר מקום נרחב להחלטות של הקבוצה, כי הן בעצם העיקר. היה לנו חשוב מאוד לתת להם להחליט יחד את כל ההחלטות, כדי שידעו שהכוח בידיים שלהם. אנחנו כיוונו אותם בשאלות, כמו למשל האם לעשות סרט עלילתי או דוקומנטרי, ואם עלילתי מאיזה זא'נר, אבל הם החליטו הכול, מה שעזר להם להתקדם. הכול היה דרך למידת קולנוע, ומתוך ההיכרות עם מושגי הקולנוע, המעשיים והתיאורטיים, נוצר איתם תהליך נפשי. כשהם ראו את עצמם מצולמים זה היה מבט משמעותי מאוד. עבורי, זה היה חזק מאוד לראות אותם מביטים במראה הזו".
יונתן: "הלכנו על סרט עלילתי, כי בסרט דוקומנטרי אתה חייב לגעת בעבר או בהווה, ובסרט עלילתי אתה יכול לייצר מציאות כרצונך. הדגש בסרט היה על עיסוק בחיים, במקום במוות. הם ישבו על משבצת המוות שנים, ובגלל זה אכלו המון חרא. אנחנו רצינו לתת להם כלי ללכת קדימה. כלי לחיים בעצם".
הריקוד הראשון מאז המלחמה
לקראת סוף התהליך, ממש לפני שקבעו מועד לימי הצילום, פרץ מבצע "צוק איתן" והקפיא את העסק לכמה שבועות. בלחץ של חברי הקבוצה, יצאו בסופו של דבר הצילומים לדרך בזמן המבצע והתקיימו סמוך למרחבים מוגנים.
"החבר'ה הגיעו לצילומים בכל הכוח", מספר יונתן, "אבל תחשוב שמטוסי קרב עוברים בשמיים והם מרימים את הראש ואומרים אחד לשני אתה לא מבין מה זה עושה לי, או שאנחנו בחוץ מצלמים סצנה ובפנים הטלוויזיה פתוחה, מודיעים על עשרה הרוגים וביבי מדבר על פירוז רצועת עזה".
איך אתם מרגישים עכשיו, אחרי?
יונתן: "לפני כמה שבועות הצגנו את הסרט בחממה ברחובות, במסגרת כנס וידיאו-תראפיה. ביום ההקרנה אחד מהחבר'ה, שאהב לצלם, הסתובב עם מצלמה. הוא צילם אותי ואמר לי שהוא מבואס ובדיכאון. סיפר שהיה בחתונה, לא שמח ובכלל לא רקד. הוא אמר לי באותו רגע משהו מדהים: 'לא רקדתי מאז מלחמת יום כיפור, חוץ מפעם אחת, בצילומי הסרט. הריקוד שלו, אגב, היה ספונטני ולא מבוים, כמו הרבה מחלקי הסרט. היה המון פריסטייל בצילומים, רגעים שפשוט קרו. בהקרנת הסרט הם ישבו בקהל עם חיוך מטורף, היו כוכבים ממש. אנשים שם, כולל פסיכולוגים ומומחים לבריאות הנפש, היו המומים".
עינת: "הייתי שמחה לעשות עוד טיפולים כאלה, אני חושבת שזה יכול לעזור לכל אחד שסובל מטראומה. לגבי הקבוצה הזו? הצליח לנו בענק, הרגשנו את ההצלחה הזו לאורך התהליך הטיפולי. גם אנחנו עברנו תהליך מדהים ואנחנו רוצים עוד ממנו. מה אגיד לך? הם פשוט נכנסו לנו ללב".
באחת הסצנות החזקות בסרט, מבלה הקבוצה לילה נטול שינה סביב מדורה. החברים מדברים ביניהם, ושם צפות גם חוויות המלחמה, מראות של משאיות עמוסות הרוגים יורדות מרמת הגולן, יללות לירח...
"הלומי קרב הם כמו תרמוס שנפל והתפוצץ מבפנים", אומר שם א'. "הבחוץ נראה שלם, אבל התוך נשבר ואף אחד לא רואה". אולי אחרי הסרט, כשהם רואים את עצמם פתאום באור אחר ומצליחים ללכת קדימה בעזרתו, ייפתחו גם עיניים אחרות.