זה קרה באביב 2004. בדירה קטנה בירושלים, התיישבנו 3 חבר'ה צעירים עם ציוד צילום משוכלל ויקר והמתנו בסבלנות לאדם טעון געגועים. בשלווה התיישב מול המצלמה אדם בעיצומו של קרב חייו: יונה באומל ז"ל, אביו של זכריה באומל, שהיה שריונר, לוחם ומפקד טנק כמוני. אחד משלושת הנעדרים - לצד יהודה כץ וצבי פלדמן - של אותו קרב במלחמת לבנון הראשונה. קרב סולטאן יעקב שהתרחש ב-11 ביוני 1982.
באותם ימים צילמנו סרט דוקומנטרי על חיילים נעדרים כחלק מהלימודים במגמת תקשורת בישיבה התיכונית. זכריה באומל למד איתנו בישיבה; אני וחבריי למפגש המרגש שמענו תמיד סיפורים אודותיו, ושמותיהם של הנעדרים היו שגורים בפינו. אבל מעולם לא הבנו עד כמה עניין הנעדרים יושב בתאי המוח והלב של המשפחות והחברים. לא השכלנו לדעת מה באמת קרה באותו קרב.
בהכנות המקדימות לצילום ישבנו שלושתנו, שלושה נערים מתבגרים - אייל, ישי ואני - וניסינו לדמות תרחישים. לבחון ולברור כל שאלה בקפידה. עשינו ככל שיכולנו וניסינו להיות רגישים בסוג השאלות, כי מדובר כאן בנושא כאוב וגורלי מחד, עמום ומתיש מאידך.
"פקדנו את אותן פקודות טנק, הוא בלבנון ואני בעזה"
היום, 12 שנה אחרי המפגש המרגש ו-34 שנים אחרי אותו קרב, נתבשרנו על כך שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין נענה לבקשת ראש ממשלת ישראל להעביר לאדמתנו את הטנק מאותו קרב מפורסם. היום בבוקר, כשקראתי את הידיעה, זכריה חזר לחיי. שנינו מפקדי טנק, שנינו למדנו באותה ישיבה תיכונית, שנינו התפללנו באותו בית מדרש והתהלכנו באותם שבילים בדרך לפנימייה. שנינו כדררנו במגרש הכדורסל - משחק שנורא אהב. שנינו פקדנו, גם אם במלל קצת שונה, את אותן פקודות טנק. הוא בלבנון, אני בעזה.
נכון, זו לא סגירת מעגל מספקת ומרגיעה. אבל בשביל המשפחות כאן בארץ, זהו שביב של תקווה. רסיס זיכרון שנוכל לראות, לחוש ולגעת. לראות את הטנק שלהם, להצדיע, להריח את הפלדה ולדמיין את שלושתם כאן.
אני, כתלמיד תיכון דאז, משחזר ונזכר באירוח הלבבי של יונה ז"ל בביתו בירושלים. הוא דיבר בכבדות וניתן לראות שכל משפט שיוצא מפיו מהול בגעגוע אין סופי. זה היה כאילו זכריה עומד איתנו בחדר ומקשיב למילותיו החודרות. במהלך השיחה בינינו הציג בפנינו יונה ז"ל את חצי הדיסקית שענד זכריה על צווארו, חצי הדיסקית שהועברה על ידי יאסר ערפאת לאחר הסכמי אוסלו. על פריט מידע מוחשי זה הסתמך יונה ונאחז בפרט זה עד יום לכתו.
צילום הסרט שלי ושל חבריי הראה עד כמה היה יונה חרד לגורל בנו. באופטימיות נדירה ובתעצומות נפש בלתי רגילות, הצליח לנטוע גם בנו את האמונה שבנו בחיים. נוכחנו לדעת שיונה לא הרפה לרגע ולא ויתר על אף פיסת מידע. הוא קיים פגישות חשאיות ברחבי העולם במטרה לגלות ולחשוף חלקים קטנים בענן הערפל שעדיין שורר מעל אותו קרב.
בספטמבר 2009 הלך לעולמו יונה באומל ז"ל. כשנודע לי על פטירתו, הלב שלי הצטמק. ממש כך. הייתי אז מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 401. כאב לי לדעת אז שאולי חיינו ממשיכים, אבל בזמן הזה יש משפחות שלמות שעוברות "קרב" יומיומי, מורט עצבים ומלא בסבל אחר גורל ילדיהם שיצאו לקרב אך גורלם לוט בערפל.
יונה באומל היה איש אמיץ בחייו והותיר מורשת שלמה במותו. כנערים מתבגרים, היינו גאים בו. אם היה היום איתנו, אני משוכנע שהיה ממשיך וטוען בפני כל העולם, כפי שטען באוזנינו באותו חדר קטן: "זכריה שלי חי. אני יודע".
ביום הזה, כולנו נייחל ביחד עם כל משפחות הנעדרים שנתבשר במידע אמין ועדכני שיותיר בנו תקווה לראותם בחיים.
הכותב הוא קצין שריון במילואים וכיום סטודנט למשפטים וממשל בבינתחומי הרצליה