חזרתי ממסע "עדים במדים", המסע שבו קציני צה"ל ומפקדיו נוסעים לגיהינום ובחזרה. נוסעים בשם צה"ל ובשם העם שקם מאפר וכעת טובי בניו ובנותיו צועדים בגאון, ללא מורא, במדים.
האמת, לא מיהרתי לנסוע. התחתנתי, למדתי רפואה, כיהנתי בתפקידים רבים בצבא, הבאתי ילדים לעולם - הגדול כבר חייל. אני משרת כעת כקצין הרפואה של אוגדת יהודה ושומרון. שנים רבות קראתי וחקרתי על השואה, וידעתי, או לפחות חשבתי שידעתי, אבל לא מיהרתי לנסוע. "שיסעו קצינים אחרים, כאלה שצריך לשמר בצבא", אמרתי לעצמי, "כאלה שלא מכירים, וחוץ מזה, יש כוננות בגזרה". אבל בסוף נסעתי.
הגיהינום הוא במקום בו אנשים הסתכלו על אנשים אחרים ולא ראו אנשים. ראו חפצים, חבילות, משהו שצריך לגזול אותו, לגזול כל פרוטה וכל נכס, ואז להשמיד, להרוג ולאבד. בשדה התעופה ניגש אלי מורה יהודי שמלמד בבלגיה. "אתה טס לאושוויץ?" הוא שאל. מדי צה"ל ודגל ישראל על התג של עשרות קצינים שהיו בטרמינל הסגירו אותנו.
עניתי לו שכן כשאני מרים את ראשי מהספר שליווה אותי מההמראה ועד הנחיתה. "תדליק בבקשה נר זיכרון על אימא שלי", הוא ביקש. "אימא הייתה בזונדרקומנדו בבירקנאו ולא אמרה מילה. רק בזקנתה, כשנפלה יום אחד מהמיטה בבית אבות באנגליה, החלה לצעוק ביידיש... נזכרה בנפילה שהייתה לה לפני עשרות שנים באושוויץ, כשקצין אס אס ציווה עליה לטפס על סולם ולסדר את הגופות בשורה ישרה ומדויקת ותוך כדי שסידרה, שמט מתחת לרגליה את הסולם, אז היא נפלה". כמובן שהדלקתי נר.
הגיהינום לא מתחיל באושוויץ. הוא מתחיל בלעג לילד יהודי שחוזר מבית הכנסת, במילות גנאי, בשריקות, בגזירת זקנים ובשריפת ספרים. הוא מתחיל בסקרנים גרמנים ופולנים שהיו באים לראות את העגלות מלאות הגויות עטופות בנייר לפני שהושלכו לקבורה המונית בתוך בית הקברות של ורשה, כי לא ניתן היה לקבור כהלכה. טוראי א', חייל בצבא הגרמני שנשלח בקיץ 1940 לפולין, שלח מכתב הביתה ובו כתב על הגעגועים הרבים. מלבד הרצון שהמלחמה הארורה כבר תיגמר, כתב טוראי א' לאחר שראה יהודים חרדים בפולין: "כשמסתכלים על האנשים האלה, מתעורר הרושם שבאמת אין הצדקה לחייהם על אדמת אלוהים".
חזרתי לאוגדה אחרי המסע בפולין. נסעתי דרך הנופים המוריקים וכשראיתי את השלט "טובה הארץ מאד מאד" שכבר ראיתי אלפי פעמים לפני כן, הבנתי לראשונה כמה הוא נכון. אנחנו מחויבים לזכור ולעולם לא לשכוח. אנחנו מחויבים להיות עדים, בפרט עדים במדים ומחנכי הדור, בוודאי בשעה שהעדים האמתיים עוזבים את העולם כמו הניצול האחרון מטרבלינקה, שממש ערב צאתנו למסע נאסף אל אבותיו.
אנחנו מחויבים כרופאים להביא מזור ומרפא לכל פונה. אנחנו עושים זאת יום יום בחיל הרפואה של צה"ל, בוודאי באיו"ש. אנחנו כאנשי רפואה וכעם הנושא את זיכרון השנאה הכי תהומית והכי נבזית, מחויבים לטיפול מסור לכולם: "אדם אוהב אדם".