כמעט 100 שנים מפרידות בין הקרב בפורט ארתור ב-1904 לגדר המערכת ברצועת עזה, בין שני לוחמים שאיבדו את ידם השמאלית בפעילות מבצעית. האחד, יוסף טרומפלדור, חזר לחזית למרות פציעתו. השני, סרן זיו שילון – לא יכול לחכות לרגע שבו יחזור לשורות צה"ל. השבוע לפני שנה קיבלה פלוגה מגדוד "צבר" של חטיבת גבעתי תזכורת מרה בנוגע לסכנה בשמירה על הביטחון השוטף באזור הרצועה. "זה משהו שנחקק בראש קשה, גם אם אתה מנסה להשכיח את הרגע הזה. בפרק זמן של חמש עד עשרים דקות החיים חולפים לנגד העיניים – ואתה מבין שניצלת מסיטואציה בלתי רגילה", מספר בראיון לאתר צה"ל סרן זיו שילון, שנה לאחר האירוע שגרם לו לאבד את ידו השמאלית.
למרות שחלפה שנה מאז התפוצצות המטען על גדר המערכת - הזיכרון לא מתעמעם. פלוגתו של שילון ביצעה פעילות שגרתית של פתיחת צירים בגזרה, וכחלק מכך היה על הלוחמים לוודא שהשטח נקי ממטענים. "היה מטען קטן מאוד על השער שניגשתי לפתוח, שהוטמן באופן טוב יחסית ולכן לא יכולנו לזהות אותו. ברגע שפתחתי את השער – הוא פשוט התפוצץ", משחזר שילון.
כמעט כנגד כל הסיכויים נותר סרן זיו שילון בהכרה מלאה, והחל לפנות את עצמו אחורה לכיוון החיילים עליהם פיקד. "הצלחתי לאסוף את עצמי – את מה שנשאר מיד שמאל אספתי עם יד ימין, ורצתי אחורה עם האפוד הקרמי ושאר הציוד שהיה עליי", הוא מספר. גם כיום המילים שיוצאות מפיו משדרות קור רוח יוצא דופן, בסיטואציה שנדמית כבלתי אפשרית לעיכול. "מה שנתן לי את היכולת להפגין קור רוח מול החיילים שלי זה טווח של 200 מטרים חזרה לדוד (כלי רכב צבאי – ר.פ.)", הוא מסביר ומציין כי חשש שאחרי פיצוץ המטען יגיע פיגוע חטיפה. "זה דבר שלא מעלים אותו על הדעת בצבא, ולכן זה גרם לי להתעשת כמה שיותר מהר. אמרתי לעצמי שאין לי זמן להישאר שם, וגם הבנתי שאני מאבד המון דם".
בנקודה הזו שילון מתקדם לעבר הכוח, שהיה מרוחק ממנו רק בכמה מאות מטרים. "הרגשתי שאני רץ מרחק של 10 קילומטרים; והיה חשוב לי לשדר קור רוח, לתת פקודות ברורות ולהסביר בדיוק מה המצב שלי", הוא מדגיש ומוסיף כי "גם הם חוו פצוע ברמה כזאת בפעם הראשונה, אבל ידעתי שאני יכול לנסות למתן את זה".
סרן שילון פנה אל החובש שטיפל בו, והסביר לו את שני הצעדים הנדרשים למצב – הנחת חוסם עורקים ביד ימין ותחבושת אישית ביד שמאל. "ב-35 שניות של נסיעה בין אזור הפציעה לבין מרחב הפינוי המוסק הוא הצליח להניח לי שני חסמים, ומשם פוניתי לבית החולים סורוקה", הוא נזכר. הכאבים הקשים ביותר תקפו אותו דווקא באוויר, בדרך לבית החולים. "אלה היו הרגעים שבאמת הבנתי שאני על ערש דווי. הייתי חלש ונלחמתי בעצמי לא לעצום את העיניים ולא להירדם, כי ידעתי שאם עכשיו אעצום את העיניים יכול להיות שלא אפתח אותן שוב".
"חיילי צה"ל לא נשברים"
אחרי קטיעת היד השמאלית וסדרת ניתוחים מסובכים החל תהליך שיקום מורכב, שטרם הסתיים. רופאיו של סרן שילון העריכו כי השיקום יארך בין שנתיים לשלוש, ועד כה כלל הטריות שנועדו למנוע זיהומים ביד ושעות על גבי שעות של פיזיותרפיה. "היו לי חודשים קשים מאוד בבית החולים, ובחלק מהזמן לא הצלחתי אפילו לקום מהמיטה", הוא מספר.
בשלב מסוים עבר מהמחלקה בה היה מאושפז למחלקת השיקום, ואז הרגיש שהוא צריך לשקם את עצמו גם מהבחינה הנפשית. "התחלתי לתת הרצאות על האירוע שקרה לי ודיברתי המון על פרופורציות לחיים ועל יכולת להתרומם ממצבי קיצון ולהגיב במצבי לחץ – מבה"ד 1 ועד לבית הספר למקצועות החי"ר, ואפילו באזרחות", תיאר שילון. את ההרצאות הוא מעביר באופן התנדבותי.
אמצעי התקשורת ובכירים בדרג המדיני והביטחוני נהרו אל מיטתו של סרן זיו שילון עוד מהימים הראשונים לפציעתו, ולמרות הפציעה החמורה התעקש לשדר תמונה אחרת לגמרי. "היו לי תקופות קשות מאוד של חוסר ודאות וחוסר מוטיבציה, אבל היה חשוב לי לא להראות שבירה". המסרים האלה היו חשובים לו בעיקר כשחשב על חיילי צה"ל. "לא משנה מה קורה – חיילי צה"ל לא נשברים, במיוחד לא לוחמים, ובמיוחד לא אנשים שנמצאים בחזית. היה חשוב לי להראות שגם אם נפצעים – העולם לא קורס, וצריך לחזור להילחם ולשמור על המולדת", מבהיר שילון.
את היכולת הורבלית המרשימה שלו והכריזמה שבה ניחן רתם להעברת מסר חיובי, בזמן שהוא נמצא מחוץ לצה"ל – בין השיקום לתשוקה לחזור. "אם עד עכשיו תרמתי בחזית עם החיילים שלי, הנשק ביד והשמירה האינטנסיבית והסיזיפית על המדינה – היום יש סוג אחר של תרומה, עד שהתרומה ההיא תחזור", הוא אומר ולא משאיר מקום לטעויות. "מובן שזה העולם שלי – להיות מ"פ קרבי. לא סיימתי את זה, לא מיציתי את זה וזה עדיין בוער בי כמו ביום הראשון שהתחלתי את התפקיד. אחרי תפקיד המ"פ נטענה בי האש לפקד מחדש".
לא פעם כינו אותו "גיבור" או "סמל לאומי", אולם סרן זיו שילון מצטנע למשמע התארים הללו. "במציאות שאנו חיים בה בארץ – אנחנו מחליפים את הגיבורים האלה כל הזמן. אני מקווה שבתור עם יהודי נוכל להגיע למקום שבו ננשום אוויר ונגיד 'הניחו לנו לחיות'. הלוואי שנגיע לעידן כזה, זו השאיפה הכי גדולה שלי", הוא קובע בנחרצות.
בין תיאורי הגבורה הוא מסביר, חדור-אמונה, כי השירות בצה"ל הוא הגבורה האמיתית בעיניו. "אני לא חושב שאני גיבור יוצא דופן ואני לא יודע אם אני מרגיש גיבור. כל מי שמשרת את המדינה – מהחיילים שיושבים בקרייה ומפענחים תצלומי אוויר ועד לחיילים בחזית – הוא גיבור. ההווייה הזאת של לתת בלי רצון לקבל היא גבורה אחת גדולה מבחינתי, בייחוד בעולם האינטרסנטי שבו אנו חיים".
החטיבה הסגולה נשארה הבית החם שלו, והוא שומר על קשר הדוק עם המח"ט בזמן האירוע והמח"ט הנוכחי. "אני בקשר חם וחזק בעיקר עם החיילים שלי ועם המפקדים שלי. אני והסגן שלי מדברים יום יום. אני חושב שמחזור נובמבר 11 של גדוד "צבר" זה אגדה, החומר האנושי הטוב ביותר שיש לנו", הוא אומר ועדיין חושב על פיקוד. "אני גאה שהובלתי אותם לאורך כל הדרך, ואם אתה שואל אותי אם הייתי עושה את זה עוד פעם – הייתי חוזר על זה גם חמש פעמים".
במהלך מבצע עמוד ענן עדיין שכב בבית החולים. "הסתכלתי על הטלוויזיה ואמרתי לעצמי 'יא אללה- איך אני לא שם?' אני מקווה שאחזור למקום הטבעי שלי בקרוב".
לוחם עם יד אחת
כיום לומד סרן זיו שילון משפטים בבינתחומי הרצליה, ממשיך בתהליך השיקום ולא מפסיק להביט קדימה אל הרגע בו ישוב ללבוש את המדים. הוא מקווה שבעזרת הטיפולים יצליח להחזיר את יד ימין לתפקוד מלא. "אם תתאפשר לי אחיזה טובה – אני מאמין שגם עם יד אחת אפשר להתמודד עם תפקיד קרבי".
שילון לא שוכח להזכיר שצה"ל הוא היעד המיוחל מבחינתנו, העומד לנגד עיניו גם מבחינה אידיאולוגית. "זה לא כי יש לי תלות במערכת. אני רוצה לחזור לשירות קרבי ואני מקווה שיאפשרו לי את זה. למרות שזה מורכב, אני מקווה שיקרה לי נס ויד ימין תחזור לתפקד. עם המון אמונה אני מאמין שאוכל להגיע לזה", הוא קובע.
בהמשך הוא לא חושש גם להציב אתגר נוסף מול אלה שעלולים לחשוב שאדם עם יד אחת לא מסוגל לפסוע חזרה אל השירות הקרבי. "אשמח לכל מי שיציב בפני את האתגר של מסלול חייל קרבי – גם עם יד אחת. פיקדתי על חייל כזה, שחזר לחטיבה אחרי שאיבד את ידו במבצע 'עופרת יצוקה', עם יד שנייה בריאה לגמרי. אני עדיין ממתין לרגע שלי".
שילון היה מיועד להתמנות לקצין האג"ם הגדודי, וכבר נשא עיניו אל תפקיד מ"פ המסייעת שקיווה לקבל אחריו. "חסר לי כל רגע ורגע, כל שנייה ושנייה. אני חושב שהייתי טוב במה שעשיתי – גם ברמה הפיקודית וגם ברמה המקצועית. את הרצועה עצמה הכרתי די טוב, אחרי שהייתי שנה וחצי במצטבר באזור הזה. יש לי ניסיון די עשיר ברצועה", הוא מפרט.
בינתיים ממשיכים עשרות חיילים להצטרף לשורות חטיבת גבעתי במחזורי הגיוס, שנה אחרי הפציעה של שילון על גדר המערכת. "אני בטוח שהייתה איזושהי הרתעה בגלל המקרה שלי, אבל אם אני שם על כף המאזניים את כמות האנשים שהשפעתי עליהם לחיוב – אני מאמין שיש הרבה יותר כאלה", הוא מסביר. הוא הגיע לא אחת לדבר בפני טירוני החטיבה, ולהבהיר להם כי היה מתחלף איתם אילו יכל. "הדגל לא תמיד נמצא בראש מעייניו של כל לוחם, אבל מגיע אליו בחור קטוע יד שהיה מ"פ ואומר לו שהוא יעשה הכל כדי לשבת איפה שהוא יושב היום. אני חושב שזה מעיף אותו מבפנים, כי אני אומר את זה וגם מתכוון לזה".
לאחר שיחה שהתקיימה בין מפקדים בחטיבה לטירונים טריים, הגיעה אליו שיחת טלפון מאחד הקצינים. "שאלו את החיילים למה הם הגיעו לשירות קרבי ולחטיבת גבעתי, ואחד מהחיילים קם ואמר שהוא הגיע לשירות בגללי. זה מילא אותי מאוד, לשמוע שבגלל הסיפור שלי חיילים החליטו לקחת החלטה להתגייס ולתרום".
במקום היד שאיבד משמשת את סרן זיו שילון תותבת, ועליה סמל אחד בולט – שועל אדום על רקע ים וחול, חרב במרכז וצבר משני הצדדים. "הטבעתי את התג של גבעתי חצי שנה אחרי שקיבלתי את התותבת. חטיבה לא עוזבים – אם אין לך את התג על הכתף אז לפחות שיישאר לי על היד", הוא אומר בחיוך.