על רקע המשבר בין ארה"ב לקוריאה הצפונית, האתר מיליטרי.קום פרסם ראיון נדיר עם צ'רלס ג'נקינס, חייל אמריקאי שערק לקוריאה הצפונית וחי שם ארבעה עשורים.

הסיפור הזה התחיל בינואר 1965. ג'נקיס הוריד עשר כוסות בירה "כדי להירגע" ונטש את הפטרול של היחידה שלו, שהייתה חלק מהנוכחות של צבא ארה"ב בקוריאה הדרומית והוצבה בגבול בין הקוריאות. בלילה הקפוא הוא פרק את רובה ה-M-16 שלו כדי להראות לחיילי הצפון שאין לו כוונות רעות ואז חצה את הגבול שרוחבו כ-6 ק"מ של גדרות תיל ושדות מוקשים. ארבעה עשורים יעברו לפני שיצליח לעזוב את קוריאה הצפונית.

היום הוא בן 77, נראה מבוגר מכפי גילו וחי חיים שקטים ואפילו פסטורליים באי התיירותי של יפן, שדו. "בקוריאה הצפונית חייתי חיים של כלב", סיפר לאתר במבטא דרומי כבד, רמז למקום הולדתו בארה"ב. "אף אחד לא חי חיים טובים בקוריאה הצפונית. אין מה לאכול, אין מים זורמים. אין חשמל. בחורף אתה קופא. בחדר השינה שלי קרח היה עוטף את הקירות בימי החורף".

כיום עובד ג'נקינס בדלפק קבלה של אחד הפארקים המתויירים באי היפני. על פי האתר, הוא נחשב שם לדמות מוכרת ומי שעובר לידו צועק מרחוק "ג'נקינס סאן". נראה שהוא הפך לחלק מהאטרקציות של המקום. אבל קוריאה הצפונית לא עוזבת אותו, בטח כשהחדשות ביפן לא מפסיקות לדווח על מה שקורה שם.

"אין הסבר הגיוני"

הקשר של ג'נקינס עם קוריאה הצפונית החל כנשלח בסבב השירות שלו לגבול המפורז שבין הצפון לדרום. סמל ג'נקינס, יליד צפון קרוליינה, הוביל פטרול לילי בגבול שבין שתי הקוריאות. בשלב מסוים הוא עזב את חייליו כדי לבדוק רעש חשוד ומאז נעלמו עקבותיו. שלושה שבועות לאחר מכן הכריז הרדיו הממלכתי של קוריאה הצפונית שהוא ערק לטובת "חיים טובים יותר" בצפון הקומוניסטי.

בארה"ב התייחסו אל ג'נקינס כאל עריק. משפחתו טענה במשך שנים רבות שהוא נחטף בידי סוכנים קוריאנים ומוחו נשטף. למרות טענת החפות, הגישה המשפחה בקשת חנינה בעניינו לממשל.

לקח לו הרבה שנים לדבר. בין השאר זה קרה בעקבות מותו של אוטו ווארמבייר, שהוחזק בשבי קוריאה הצפונית במשך 17 חודשים, ואז הוחזר לארה"ב במצב של צמח ונפטר. "לא אכפת להם מכלום, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, וזה לא מעניין את קוריאה הצפונית מה יגידו", אמר ג'נקינס.

שישה חיילים אמריקאים ערקו לקוריאה הצפונית, רובם בגלל עבר בעייתי או תסכול מהשירות הצבאי. ג'נקינס ערק בגלל שהיה בטוח שהוא הולך למות, אבל אפילו הוא לא מבין מה זה אומר בדיוק. "לא חשבתי בבהירות באותן שנים", אמר בראיון. "להרבה מההחלטות שלי אין כיום הסבר הגיוני".

"שם עד שאמות"

בשנים הראשונות הוחזק ג'נקינס עם עוד שלושה חיילים שערקו - הוא "לא הסתדר" עם אחד מהם, ג'יימס דרסונק - וכולם עברו לדבריו שטיפת מוח והתעללות. כשהצפון קוריאנים לא הכו אותם, הם היו רבים ומתאגרפים אחד נגד השני. בשנת 1966 הצליחו ג'נקינס ושלושת העריקים הנוספים לברוח ולהימלט לשגרירות הרוסית, שם ביקשו מקלט מדיני. רק שהרוסים החזירו אותם לאנשי הצפון. "הבנתי שאני בחיים לא אצא מהמדינה הזו. שאני שם עד שאמות", שחזר ג'נקינס את התחושות.

במהלך שהותו במדינה למד ג'נקינס ש"אסור להזמין שכן לשתות אצלך בבית. למה? כששותים נוהגים לדבר חופשי, ואז אנשים נעלמים. מי שלא נעלם - אתה יודע שהוא זה שמדווח".

ג'נקינס סיפר על מקרה קיצון שראה במו עיניו: "הייתה פעם שכלבים חפרו סמוך לבית והם חשפו קבר המוני. זמן קצר אחר כך הגיעה קבוצה של חיילים, והם הרגו את כל הכלבים בשכונה".

ב-1977 הפך הצפון את העריקים לאזרחים ואילץ אותם לעבוד כשחקנים בתעשיית הקולנוע/ תעמולה המקומית. הם שימשו כאמריקאים הרעים בכל הסרטים. שנה לאחר מכן חטפו סוכנים צפון קוריאנים אישה יפנית בשם היטומי סוגה, שג'נקינס מונה למורה שלה לאנגלית. הם התחתנו בקוריאה הצפונית ונולדו להם שתי בנות.

בשנת 2002 הצליחה סוגה לעזוב את קוריאה, יחד עם יפנים אחרים שנחטפו בשנות ה-70. שנתיים לאחר מכן הצליח גם ג'נקינס לעזוב ולהתאחד עם אשתו. "כל לילה לפני שאנחנו הולכים לישון, אני מנשק אותה ואומר לה אוייאסומי (לילה טוב ביפנית), והיא עונה לי 'גוד נייט'. אנחנו עושים את זה כדי שלא נשכח מי אנחנו ומאיפה באנו", הסביר וסיכם את החוויה: "זה היה גיהינום".