כשטייסת "הנמר המעופף" של חיל האוויר עוד הפעילה מטוסי סקייהוק ישנים, אנשיה יצאו לגיחות בשמי עזה וביצעו שלל משימות, ביניהן חלוקת כרוזים. אלא שבין הטייסים הסתובב אחד שבכלל לא עבר קורס טיס: נלסון, החתול שנקרא על שם אמל"ח של הנמרים המעופפים והיה הקמע-על-ארבע של הטייסת. הוא היה מספיק חשוב כדי לקבל מיטה מפנקת ופינת מזון; כשנפצע, הטייסת ארגנה סכום של 1,500 שקלים לטיפולים. נלסון היה שם גם כדי לקבל את הלביא, המטוס שהחליף את הסקייהוק כשהאחרון יצא לגמלאות.

לא מעט חיות משרתות בצבאות השונים. מי מהן באופן רשמי ומי פחות, כמו נלסון. בדרך כלל מדובר בכלבים, או בסוסים של חילות הפרשים, אבל לצד אלה אפשר למצוא עוד כמה חיות מוזרות יותר ופחות.

החתול שהשתמש ב-3 מתוך 9 הנשמות

חתול מעניין לא פחות מנלסון היה "סם שלא ניתן להטביע", שם שזכה בו ביושר ובכבוד.

סם החל את דרכו הצבאית תחת השם אוסקר, כשאומץ על ידי איש צוות באוניית המלחמה הגרמנית "ביסמארק" - אחת המשחתות המפחידות ביותר בימי מלחמת העולם השנייה. אוסקר/ סם הפך לאיש צוות במלוא מובן המילה, והיה שם גם ב-27 במאי, כשהביסמארק הוטבעה. מתוך 2,000 אנשי צוות שרדו רק 118, בהם החתול שנמצא צף על אחד משברי הספינה.

אוסקר ערק לצד הבריטי והחל לשרת על המשחתת קוסאק. במסגרת השירות של החתלתול על ספינת המלחמה הוא ליווה שיירות של ספינות משא; באותם ימים מקצוע מאוד מסוכן, משום שהללו היו הטרף החביב על הצוללות הגרמניות. זה בדיוק מה שקרה כמה חודשים לאחר שאוסקר עבר צד: U-563 הטביעה את הספינה הבריטית ו-159 מאנשי הצוות נהרגו. אוסקר שוב היה בין הניצולים.

אחרי התאוששות קלה מצא את עצמו החתול על נושאת המטוסים "ארק רויאל". אז כבר הסבו את שמו ל"סם שלא ניתן להטביע". אבל גם על נושאת המטוסים הגדולה הוא הצדיק את שמו: ארק רויאל הוטבעה על ידי הצוללת U-81. הפעם נהרג רק איש צוות אחד משום שהמים חדרו באיטיות, מה שאפשר פינוי מסודר - כולל של סם, החתול שאינו טובע (אגב, גם הספינה שלקחה אותו לחוף מבטחים יחד עם שאר אנשי הצוות טובעה בהמשך המלחמה, אבל הפעם סם לא היה שם). לאחר המלחמה הוא לשחרר אותו מהשירות והוא המשיך לחיים רגועים יותר בבית של מלח משוחרר עד שנפטר ב-1955.

הברווז שמת מסיבוכי אלכוהול

סוויווש הברווז היה הקמע של גדוד המארינס האמריקני ה-1 בחטיבה 10 של הדיביזיה ה-2, והפך לקמע של הדיביזיה כולה במהלך מלחמת העולם השנייה. הברווז הזה הפך לקמע של כל הדיביזיה, אחרי שהשתתף בכמה הסתערויות של המארינס על החופים ועמדות היפנים. בניגוד ללוחמים רבים, הוא שרד.

ב-1944 נכתב במגזין "לייף": "בקרב טרוואה, בלי שחשב על חייו שלו, סוויווש הגיע לחוף ובלי שום היסוס התקדם תחת אש לעמדות של האויב". במאמר אף תואר שהוא נפצע, כנראה מרסיס, ו"סירב לקבל טיפול לפני החיילים שבכוח". ממש כך.

הברווז שרד עם המארינס את כל הקרבות ואף איתר עבורם עמדות של היפנים  כשרץ לעברם. מתברר שהוא גם שתה איתם בירה במלחמה ואחריה, משהו שהמארינס התגאו בו באותם ימים. לאחר השחרור עבר סוויווש לגור בחווה פסטורלית של לוחם מארינס לשעבר. הוא אפילו עשה שירות מילואים כמגייס של המארינס במלחמת קוריאה. בסופו של דבר הוא מת ב-1954 בגלל סיבוכים של מחלת כבד - ככל הנראה בגלל שנהג לשתות כשהיה בצבא.

סוויווש הברווז
סוויווש הברווז. מת מסיבוכי אלכוהול

הדוב המעשן שסחב פגזים

עוד גיבור לא קונבנציונלי ממלחמת העולם השנייה היה ויטק הדוב, לוחם רשמי של הצבא הפולני שגויס כשנער איראני מכר אותו לחיילים בתמורה למזון. הוא השתייך ליחידה ארטילרית שפעלה בעיראק ומשם עברה דרך סוריה, ישראל ומצרים עד לדרום איטליה. שם השתתף ויטק בקרב מונטה קסינו ואף זכה לשבחים רבים על תפקודו.

היכולות הפיזיות המרשימות של הדוב אפשרו לו להעביר פגזים בכמות גדולה עד לסוללות התותחים, והוא עשה את זה גם כשהיה תחת אש. בזמן הפנוי ישן עם החיילים באוהלים ונהג לשתות איתם בירה ולעשן סיגריות. החיילים העידו לימים שהבירה הייתה אהובה עליו כמעט כמו דבש.

אחרי המלחמה הועבר ויטק לחיים שקטים בגן חיות בסקוטלנד. בתעודת השחרור ציינו שזכה בצל"ש על הקרב באיטליה והועלה לדרגת רב"ט. חבריו ליחידה נהגו לבקר אותו בגן החיות ולהבריח לו בירות וסיגריות כשהעובדים לא שמו לב. למרות אורח חיים לא בריא בעליל, ויטק מת בשיבה טובה בשנת 1963.

וויטק
"בתעודת השחרור ציינו שזכה בצל"ש על הקרב באיטליה והועלה לדרגת רב"ט"

הסוסה שהסתדרה בלי רוכב

בבריטניה היה בעבר עיטור גבורה מיוחד לבעלי חיים: מדליית דיקין. עד 1949 זכו במדליה הזו 54 בעלי חיים, בהם 32 יונים, 18 כלבים, שלושה סוסים וגם חתול אחד. הראשונות לקבל את המדליה היו שלוש יונים מחיל האוויר המלכותי; הן העבירו ידיעות אל ומאת צוותי אוויר שנחתו נחיתות חירום בים.

חתול בשם סיימון זכה במדליית דיקין במהלך מלחמת האזרחים הסינית, ב"תקרית ינגצה": המשחתת אמטיסט שטה באפריל 1949 על נהר הינגצה לכיוון לנאנג'ינג, אז הותקפה על ידי הכוחות הקומוניסטיים שנלחמו כדי להשתלט על המדינה. בין הפצועים מהתקרית היה גם סיימון החתול, שלמרות מצבו הסתובב בין אנשי הצוות - כולל הפצועים - ועודד אותם בגרגורים וליקוקים. הוא פונה לטיפול רפואי, אז הוציאו מגופו מספר רסיסים. הרופאים היו ספקנים לגבי האפשרות שישרוד את הלילה, אבל זה קרה והוא השתקם באופן מלא. סיימון זכה במדליה, קודם לתפקיד "קצין חתולים" ואחרי השירות נשלח למרכז טיפול בחיות, שם סיים את חייו בנובמבר 1949. הוא נקבר בחלקת החיות תחת מצבה מרשימה.

בהמשך הוחלט גם בצבא ארה"ב להעניק מדליות של גבורה לחיות. בין מקבלי המדליה הייתה למשל סמלת רקלס, סוסה ששירתה בגדוד מארינס במהלך מלחמת קוריאה, הרבה אחרי שהפרשים סיימו את תפקידם ההיסטורי. רקלס נשאה אספקה עבור הגדוד ולא פעם הובילה משלוחים באופן עצמאי, בלי אף חייל שיוביל אותם, ותמיד הגיעה למקום הנכון בזמן הנכון. "לעולם לא אשכח את התמונה של רקלס צועדת על הגבעות מול קו הרקיע, כשהצללית שלה בולטת בתוך הבזקי ההפצצות וההתלקחות. היה לא ייאמן לראות אותה מביאה משלוחי נשק תחת האש העזה, באמצע כל הכאוס הזה", סיפר לימים אחד הנחתים.

לארה"ב הגיעה רקלס כסוסה מפורסמת, עד כדי כך שחברת הספנות הובילה אותה בחינם ובנמל חיכתה לה להקה צבאית. את השירות סיימה בדרגת סמל ועם לא פחות מ-9 מדליות, בהן לב הארגמן על פציעה בקרב, צל"ש יחידה וצל"ש חיל הים. המרינס שמרו עליה בחוות VIP, תוך שהם הודפים כל ניסיון לניצול מסחרי של הסוסה. הם הרשו רק למעטים לרכוב עליה, בהם לואיס "צ'סטי" פולר, שהיה הנחת המעוטר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.

רקלס, שמתה ב-1968, נבחרה על ידי מגזין הלייף כאחת מ-100 הגיבורים האמריקנים של כל הזמנים. אגב, בשנת 2000 הוחלט לחדש את העיטור האמריקני לחיות, ומאז זכו בו עוד 11 כלבים וגם סוס אחד.

הדולפינים שהשתתפו במלחמה הקרה

גם בעלי חיים ימיים הפכו ללוחמים. במהלך המלחמה הקרה הקימו גם האמריקאים וגם הרוסים יחידות של דולפינים שאומנו בהגנה על נמלים, תקיפה של צוללנים וסיוע בחילוץ ואיסוף מודיעין. הם גם למדו לנטרל מוקשים ולחלץ בני אדם מהים. במסגרת המערכה בעיראק תפקדו הדולפינים כשומרים תת ימיים של הנמלים שמהם פעלו ספינות המלחמה. ככל הידוע, בעיראק גם נעשה לראשונה - לפחות באופן גלוי - שימוש מבצעי בדולפינים לוחמים.

והנה יחידה מעניינת במיוחד: אריות הים. לא מדובר ביחידת הקומנדו הימי המפורסמת, כי אם באריות ים של ממש. כל כוח ימי של ארה"ב כולל נושאת מטוסים, ספינות טילים, אספקה – ולהקה של יונקים ימיים. אריות הים מאומנים בשמירה על ספינות הצי מפני חבלה תת ימית; במקרה של צוללן חשוד שמתקרב לספינה, אריות הים מתקרבים אליו ומצמידים לו מצוף מיוחד שמסמן את הסכנה ללוחמים על הספינה. על פי פרסום של ה-BBC, להקות גדולות של אריות ים נפרסו סביב 130 ספינות במסגרת מבצע "חירות עיראק" בשנת 2003.

החתולה האקוסטית שזיכרונה לברכה

זוכרים שסיפרנו לכם על הניסיון ליצור חתולי ריגול? אז זה בעצם סיפורה של "קיטי האקוסטית". קיטי הייתה חתולה שגויסה ל-CIA כמרגלת; וטרינר מומחה של הסוכנות ניתח אותה במשך כשעתיים והחדיר לגופה סוללות, משדר שהוצמד לבסיס הגולגולת שלה, מיקרופון לתעלת האוזן ולאורך עמוד השדרה והזנב - חוט חשמל ואנטנה.

בסיום הניתוח הפכה קיטי לחתולה הכי יקרה בהיסטוריה, עם תג המחיר של 20 מיליון דולר. במסגרת המשימה הראשונה שלה היא נשלחה לצותת לעובדים של השגרירות הרוסית בשדרת וויסקונסין שבוושינגטון - רק שבדרך הייתה צריכה לחצות כביש ונדרסה למוות. ב-1967 נקבע במזכר סודי ש"גורמי הסביבה והבטיחות שבשימוש טכניקה זו במצבים מציאותיים... הכריחו אותנו להגיע למסקנה שלמען המטרה המודיעינית שלנו, זה לא יהיה מעשי". וואלה?

החמור שהוכיח שלא רק הטובים לטיס

גם ישראל בעסקי חיות הקרב: בצה"ל ניסו בעבר להשתמש בלאמות ככוח עזר ליחידות מיוחדות. תפקידן היה לשאת משקלים כבדים עבור הלוחמים באזורים שכלי הרכב לא יכולים לתפקד בהם. באימונים זה עמד מאוד יפה, אבל במלחמת לבנון השנייה התברר שהחיות לא אוהבות את הקטע הזה של אש ופיצוצים ולא פעם סרבו להתקדם. מנגד יש גורמים בצבא שטוענים כי הלאמות דווקא תפקדו טוב מאוד, והבעיה הייתה בחוסר מיומנות של החיילים בהפעלתן.

ואי אפשר לסגור את הכתבה הזו בלי החמור, הקמע של טייסת אבירי הצפון. אפילו היה להם קצין חמורים (טוב, האמת שזה נקרא קצין אתונות, אבל חמורים נשמע לנו יותר טוב): טייס סדיר בטייסת ה-F-16 שהיה אחראי על העניין.

כבר עשרות שנים שהקמע של הטייסת הוא חמור - שמקבל טיפול מסור לא פחות ממה שמקבלים מטוסי הקרב. על פי המסורת, מי שממונה כקצין האתונות הוא הטייס הסדיר הבכיר ביותר. יעקב טרנר, שמוכר כמר "חמש דקות מבאר שבע" והיה טייס קרב בכיר בחיל האוויר, פיקד על הטייסת וב-1968 התחיל במסורת.

 

via GIPHY

טרנר ארגן עגלה שתוביל שוקו ולחמניות לאנשיו מהקיבוץ של הוריו. לאחר מכן הלך לשבטי הבדואים ורכש חמור שיסחוב את העגלה. לחמור נתנו את השם בוטרוס, והוא הפך מהר מאוד לקמע של הטייסת. רק שבוטרוס היה מופרע בדיוק כמו הטייסים של שנות ה-60 וה-70, ונהג לברוח אל מסלולי ההמראה - וזה כבר סכנת חיים. מפקד הכנף החליט להיפטר מהקמע, שנמכר תמורת 25 לירות לבדואי מקומי.

הייתם חושבים שפה הסתיים הסיפור, אבל מסורת חייבת להימשך ובשנת 1987 הגיע לטייסת מפקד חדש, סא"ל שלמה שש (כיום תא"ל במיל), שקלט מטוסי F-16 חדשים וגם קמע חדש-ישן בדמות חמור. מאז מחזיקה הטייסת לא חמור אחד כקמע כי אם שלושה, והם חיים בכלל לא רע בדיר סמוך לדת"קים של מטוסי הקרב.