במבט ראשון, אפשר לחשוב שהרב רענן נאמן הוא חרדי שלא שירת בצה"ל. אלא שמאחורי החזות הזאת מסתתר סיפור חיים מרתק של קיבוצניק חילוני שהפך לטייס קרב ולאחר מכן חזר בתשובה. בין לבין, במלחמת ההתשה, כמעט איבד את חייו
"סיימתי את קורס הטיס ומיד נכנסנו למלחמה כטייסים צעירים. די מהר מצאנו את עצמנו זורקים פצצות פה ושם, נלחמים, זה היה נחמד. ביולי 1969 הצטרפתי לטייסת האחת, טייסת פנטומים חדשה שרק הוקמה, ונעשיתי טייס מן השורה. בטייסת החדשה פגשתי את ידידי יורם רומם, מי שהיה איתי בטיסה הגורלית ההיא.
פנטום זה מטוס עם נשמה, מטוס שהאמנתי בו וסמכתי עליו. הרגשתי חלק ממנו וידעתי שאין מצב שהוא יאכזב אותי. באותו יום, התפקיד שלנו היה להתריע על שיגור טילים או על כל דבר חריג. כבר בהתחלה ראינו את השיגורים. קיבלנו הוראה לתקוף מחפורת טילים באבו סואר, להיכנס לתקיפה בגובה 18,000 רגל. זה לא הרגיש לי נוח, אבל פקודות צריך לבצע. בקשתי מרומם להכניס את רפידים למחשב, כי האמנתי שנצליח לחזור לחצור.
עברנו את התעלה בגובה 18,000 רגל. הכל שקט. אני מביט למטה, לא רואה דבר, וזה רק מדאיג אותי יותר. הפה יבש בגלל הציפייה למה שברור שיתרחש. שוחט נכנס, ומיד יש לי התראות טילים בתא. צפצופים של התראות, מצב נוראי. אנחנו נכנסים, רומם נועל ואנחנו צוללים למטרה. אני אומר לעצמי, זה תחילה של תרגיל התחמקות ונחכה. בזווית העין, אני קולט את פיצוץ הטיל שפגע במטוס של שוחט, וברור לי שתורנו הגיע.
אני מביא את הכוונת מוקדם מהגובה המתוכנן אל המטרה, מיישר כנפיים פחות או יותר לכיוון מזרח ומתחיל לחלץ בעומס של יותר מ-5G כחלק מתמרון התחמקות. הגענו ל-20 מעלות מתחת לאופק, זאת אומרת שיצאנו מהצלילה ועברנו לצלילה שטוחה מאוד, ואז נשמע פיצוץ חזק מאוד בצדו השמאלי של המטוס. אני מוטח לדופן הימנית של המטוס ולשנייה מאבד את ההכרה. הראש חוטף מכה חזקה ואני מרגיש חום מתפשט. מסתכל ורואה יד מרוסקת, רואה קרעי בשר ועצמות.
"זה נראה כמו יום העצמאות"
אני רוצה לקפוץ מהמטוס, אבל מתעשת כי אני מבין שהוא טס ושאנחנו מעל מצרים, מקום לא מומלץ לבקר בו עכשיו. אני נזכר בסיפור ממלחמת העולם השנייה שטייס שלא מתמרן כל חמש שניות נופל, לכן החלטתי לעשות תמרון כל 2-3 שניות.
אני רוצה לדבר, אבל לא מצליח. רומם בתא האחורי, הוא ידע שנפצעתי. הוא לא ידע מה עבר עלי, לא יכולתי לדבר. הייתי בטוח שאני הולך להתרסק. ההגאים קשים ולא עובדים חלק, ואני נזכר שחודש קודם מפקד טייסת אחרת נהרג אחרי שלא הצליח לנטוש. אני לא מדבר ומשתולל עם תמרונים של המטוס. רומם חושב שאני לא מתפקד כי אין לנו תקשורת. זה סיפור של כמה דקות, אבל עבורי זה נצח.
אני רואה שובלים של אש, אבל רק אחרי אני למד שירו עלינו עוד 14 טילים. זה נראה כמו יום העצמאות. מניח את היד הפצועה על המצערות ומוליך אותן קדימה, טסים מזרחה. מבקש מרומם שיזהיר אותי מטילים, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה אנקות. אני נרגע כשאני רואה את התעלה, גובה 5,000 או 6,000 רגל. סירות שטות למטה, וברקע תמונה שאי אפשר שלא להבין: המטוס של שוחט נופל לאדמה. הלב נצבט.
הכאבים קשים והיד המדממת מחליקה מהמצערת, אז אני מניח עליה את שורש כף היד. דוחף ומבין שאני עומד ליפול. אני מוריד את המסכה של החמצן אחרי שאני מרגיש שעוד שנייה אני מקיא בגלל המראה של היד המרוסקת. מסתכל שוב איפה אני עומד ליפול, ורואה זוג טילים מסוג SA3 טסים לקראתנו. ברור לי שאני הכתובת שלהם. אני מפנה את המטוס בפראות, והטילים אחרי. מנמיך בפראות כלפי הקרקע, ואז רואה מצד שמאל עמוד חשמל, ומחליט להפסיק להנמיך. שקט, ההתראות האלקטרוניות נדמו, ורק רעש המטוס נשמע.
אני בגובה של 10 מטרים מהאדמה, מהירות של 250 מטר לשנייה ומרגיש איך המטוס נגמר לי. סיטואציה לא בריאה בשלב זה כשאני מרגיש מעורפל. אני מרים את המטוס לגובה רב יותר, שם את אף לשמים לכיוון החיים, כשכלום לא מעניין אותי. שוב התראות טילים, אני מתפתל לכיוון מזרח. אני מצליח לתקשר עם רומם ומבקש ממנו להטיס. הוא מטיס ואני חובש לעצמי את היד, אצבע אחת לכאן ואצבע אחרת לשם ואצבע אחת, אין לי מושג איפה היא. אחרי שעברנו את התעלה אני מרגיש טוב יותר, פה כבר אפשר לנטוש, אבל המטוס עדיין טס, אז למה לא להמשיך. תחושה של יציאת מצרים. זהו, אתה בבית, ולא משנה כבר מה יקרה.
לפני הנחיתה אני ורומם מחלקים את עבודת ההטסה, אני על ההגאים והוא על המצערות. אנחנו מנסים לנחות וניגשים בצורה לא טובה. הקפה - וניגשים לנחיתה נוספת, הפעם בהצלחה. המטוס נעצר, ובתא יש ריח לא נעים. אני לא מצליח להרים את החופה, צועק "תוציאו אותי מפה". אחרי שהחופה נפתחת, שחררתי את הרצועות אבל לא הצלחתי להתרומם. רומם יצא מהתא האחורי ואנשי הכיבוי שראו את היד נרתעו. אני לא יודע מי הרים אותי. ירדתי מהסולם, נשכבתי על האלונקה והסתכלתי על המטוס".
רענן נאמן קיבל את עיטור המופת. חזר לטוס והשתחרר בדרגת סא"ל. לימים חזר בתשובה והפך לרב. גם יורם רומם זכה בעיטור. פנטום 661 תוקן וחזר לשרות, אבל לא האריך ימים. הוא התפוצץ בהמשך המלחמה על אדמת סוריה.
המקרה המתואר התרחש ב-3 באוגוסט 1970. שני זוגות פנטומים של טייסת "האחת" המריאו מבסיס חיל האוויר לתקיפה של מחפורות טילים במצרים. במהלך התקיפה נפגע הזוג השני, המטוס המוביל של המבנה שהוטס בידי יגאל שוחט ונווטו משה גולדווסר נפל. נפגע גם פנטום מספר זנב 661 שהוטס על ידי רענן נאמן והנווט יורם רומם. הם הצליחו לחזור לנחיתה בקושי אדיר בגלל הנזק למטוס, ולא פחות מזה – בגלל הנזק שנגרם לרענן, שנפגע מרסיסים וידו רוסקה עד כדי חשיפת העצמות. בזמן הטיסה חזרה היה רענן לכוד בתא סגור ודחוס בגובה רב. איש לא היה יכול לעזור לו, ואם לא גבורתו של הצוות, זה היה נגמר הרבה יותר גרוע.