"כשהתקבל ליחידת אגוז הוא אמר לי: את חייבת לעזור לי לדבר עם אמא כי היא לא תסכים. אז באנו אליה עם טיעון שזו יחידה מיוחדת ואין בה כמעט חללים. היא הסכימה. בגיוס ההורים בכו ורק אני שמחתי בשבילו".
את הסיפור העוצמתי והנוגע הזה מספרת נוי יפרח שאחיה טל ז"ל, לוחם יחידת אגוז, נפל במבצע צוק איתן בעזה. מהכאב העצום היא וחבריה יצרו משהו גדול עבור אחים שכולים ועכשיו היא חלק מיוזמה נוספת, שבאה לדאוג שגם פצועי צה"ל לא יישארו מאחור.
"טל ואני היינו חברים טובים מאוד", מספרת נוי על הקשר עם אחיה. "הוא היה ספורטאי שהתאמן חזק כדי להגיע לאגוז והיה בעננים כשזה קרה. ואז הוא בא וביקש שאעזור לו לשכנע את אמא".
"גם לאחים יש סיפור"
בנובמבר 2011 התגייס טל ליחידת אגוז. כחלק מהכניסה הקרקעית בצוק איתן הצוות שלו לחם בסג'עייה, שם נפל טל יחד עם חברו לצוות סמל ראשון יובל (יובי) דגן. הוא היה בן 21 במותו.
"בשנים ראשונות של שכול כל מה שמניע אותך זה הנצחה", נוי מספרת על החיים בלעדיו. "שכולם ידעו, יכירו, יבינו שהוא לא מת לחינם. בלוויות ואזכרות באים הרבה מאוד אנשים, אז נעלמים בבום ואתה פוחד שאנשים ישכחו ולהישאר לבד".
כיום נוי היא אחת ממייסדי המיזם "האחים שלנו" פרויקט שבו אחים שכולים מספרים את סיפורו של האח שנפל מנקודת המבט שלהם. אם תרצו, הגרסה שלהם ל"זיכרון בסלון", שהשנה כמובן יתנהל כולו ברשת.
"קיבלתי טלפון מאליסף פרץ, בנה של מרים ואחיהם של אוריאל ואלירז ז"ל. נפגשנו והבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו של אחים שכולים", היא משחזרת איך הכל החל.
"התחלנו להתקשר לאחים ואחיות ואמרנו שאנחנו רוצים להביא את הקולות שלהם, כי יום הזיכרון זה תמיד הורים, אבל גם לאחים יש סיפור. אני למשל מתחילה את הסיפור שלי מהרגע שביקשתי אח ואמא שלי מרגע המוות שלו. זה סיפור אחר לגמרי. לי למשל אין בעיה להגיד גם מה עיצבן אותי בו, נגיד שלא ניקה את הבית", היא נזכרת בחיוך.
"לא הייתי רוצה להתחלף עם אמא ולהרגיש את הכאב שלה", היא מבהירה בכאב, "כמובן שאנחנו לא במקום ההורים שכבודם במקומו מונח, פשוט יש עוד סיפור שכדאי לשמוע".
תוך חודשיים היה להם אתר ואחים ואחיות שכולים החלו להירשם. "בשנה הראשונה היו לנו 250 מפגשים ושנה שעברה כבר 500, כולם באותו היום והשעה ברחבי הארץ".
נוי וחבריה לא פנו רק לצעירים כמוה. "אחים שכולים של 30-40 שנה פשוט התחילו לבכות שעד היום לא פנו אליהם והם היו שקופים. שלא דיברו כל השנים. אנחנו מרחיבים את מעגל הזיכרון וההנצחה. אנשים ששמעו את הסיפור מגיעים לבית העלמין, כשהם עומדים בצפירה הם חושבים על האח שנפל ומדליקים נר לזכרו".
השנה, כשאי אפשר להגיע לבתי העלמין הם יצרו מיזם נוסף שנקרא "מתחברים וזוכרים". אלפי מפגשים בזום שיהיו פתוחים לקהל הרחב.
"אני בחרתי לספר את הסיפור של טל בגוף ראשון, כאילו הוא מספר אותו. אני חושבת שאם אתה יכול להתחבר למחשבות של אדם זה אומר כמה הוא היה חשוב וקרוב אליך, כמה אתה מכיר אותו. זה טל עבורי".
"בשנה רגילה לא מצליחים להתקרב, השנה מרגישים שאפשר"
אחד המפגשים אותו הם יעבירו השנה, הוא חיבור בין המשפחות השכולות לבין פצועי אגוז, היחידה בה שירת טל ז"ל באירוע שנקרא "טקס לחיים ולנופלים".
"השכול זה אירוע מורכב תמיד ובמיוחד היום", אומר ליקו פרידלר (41) יו"ר עמותת אגוז. "אבל מצד שני העידן של הקורונה והטכנולוגיה מביא לנו דברים מדהימים. השנה עשינו באגוז טקס התייחדות כללי שיהיו בו כל המשפחות, היחידה, הבוגרים והפצועים שכולם נתחבק יחד, מה שבדרך כלל לא קורה".
ליקו היה סגן מפקד היחידה בסדיר וכיום מג"ד במילואים. לדבריו ליוזמה הזו יש אפקט מידי. "פתאום המשפחות שומעות על הפצועים ואומרות רגע, חייבים לדאוג להם. יש לנו אם שכולה שלקחה על עצמה להיות שגרירה. היא יודעת שיש אנשים שנפצעו כשהבן שלה נהרג, ומרגש לראות איך היא מסייעת ומחבקת".
נוי אחותו של טל יפרח ז"ל היא ציר מרכזי בפרויקט הזה. "היא אמרה לי איזה יופי שהחברים שנפצעו גם יכולים להיות השנה חלק מהטקס. בשנה רגילה אתה לא מצליח להתקרב, בטח פצועים ונכים, השנה מרגישים שאפשר".
לאגוז לבדה יש מאה פצועים עם מעל 20 אחוז נכות ועוד ארבע מאות פצועים בדרגות נמוכות יותר. עוד מספר לא ידוע בתהליכי הכרה, בעיקר של מצב נפשי.
"אני יכול לספר על בחור שהיה קצין באגוז שעשרים שנה מאבד את עצמו ועכשיו אמר תעזרו לי ואנחנו מלווים אותו יד ביד. גם על לוחם שנפצע, הפך לנכה וביקש לבוא ליחידה עם הילדים שיראו שאבא היה לוחם. הפצוע הזה יכול שנתיים או חמישים שנה להתגלגל על כיסא גלגלים ואף אחד לא יראה אותו. בצבאות העולם יש את המושג וטרן, אות כבוד. אצלנו כשאתה רואה פצוע אתה רואה נכה ולא אדם שהקריב למענך".
ליקו מבהיר שהוא לא בא רק להעביר ביקורת אלא לשנות. "הביקורת שלי היא לא לגופים, אלא קודם כל לעצמי כמפקד ועכשיו כעמותה. הלכתי לעמותות בוגרים מקבילות, למפקדים, וכל אחד מהאנשים אמר רגע, אנחנו פשוט לא עושים כלום. מעבר לעמותות מדהימות כמו 'בשביל המחר' או 'רסיסים', אני חושב שכל יחידה צריכה לחבק את הפצועים ולהגיד תודה, אנחנו זוכרים".
לאחרונה הם פתחו בקמפיין גיוס המונים וכבר גייסו חצי מיליון שקלים. "הכסף הוא חשוב אבל לא המהות, שהיא להגיד לא משאירים פצועים מאחור ויש אחריות. הם היו שם בשבילנו ואנחנו כאן בשבילם. כמו שמשפחה שכולה זה ברית לכל החיים ככה זה גם פצוע. המטרה זה להעביר את המסר בתוך היחידה ולעם להגיד להם תודה עם סיוע ותמיכה, כי בזכותם אני חי פה".