זה קרה לפני 3 שנים. הגדוד שלי הוקפץ לתגבר את הכוחות בצפון בעקבות מתיחות ביטחונית מול חיזבאללה. לאחר מספר ימים מתוחים, בהם הושרשה בנו ההבנה שהמתיחות עלולה להתגלגל למלחמה, זה קרה. הייתי בהפסקה בין משמרות, כש"ורד ההרים" שלי צלצל ועודכנתי שמתרחש אירוע חמור עם נפגעים. בדקות שלקח לי להגיע, קבוצות הוואטסאפ בטלפון שלי כבר התפוצצו ממידע. "המפקד של היחידה הזו נהרג", "הסגן של היחידה הזו נהרג". תוך כדי שאני רץ לחמ"ל, גלגלי הראש הסתובבו לי. אם זה המפקד ההוא, הרי שמדובר בחבר טוב שלי. אם זה המפקד השני, זה חבר לנשק שלחם אתנו ב"צוק איתן".
עבורי, זו לא הייתה הפעם הראשונה. ב"צוק איתן", התבשרתי כך על מותו של חבר אחר. אבל עבור המשפחות של רס"ן יוחאי 'ג'וחא' קלנגל, וסמל-ראשון דור חיים ניני, שנהרגו באותו אירוע, זו הייתה הפעם הראשונה.
זה קרה שוב בשבוע שעבר, לשם שינוי, זה לא היה בפיגוע או במלחמה, אלא תאונת דרכים בה נפצע נער מהישוב הקהילתי בו אני משמש כרכז נוער. הנער פונה לטיפול נמרץ ולא היה ברור עדיין מה מצבו. אך בקבוצת הנוער ביישוב כבר רצה השמועה: "חברנו היקר נפצע בתאונת דרכים, הוא מורדם ומונשם אנא התפללו לרפואתו" – בצירוף שמו כמובן.
אני יכול רק לתאר מה עבר בראשם של הצעירים שקיבלו את ההודעה הזו, ללא תיווך, פתאום באמצע היום. אני יכול רק לדמיין מה עבר בראשם של בני משפחתו. הפרטים שפורסמו בהודעה, אגב, היו כולם נכונים אחד לאחד. רק שבמקום הודעה רשמית ומסודרת, שתסביר שעקב פציעה באזור מסוים שגוררת כאבים עזים הוחלט להרדימו, ההודעה שהופצה גרמה להבנה שהנער הפצוע נמצא על ערש דווי.
כך, מאותו רגע, נאלצתי להרגיע ולחזק את החברים בניסיון לייצר את תמונת המצב הנכונה ולשמור על הפרטיות ועל סף החרדה מאוזן. לשמחתי, הנוער גילה בגרות ומהר מאוד סוכם שמעתה, אף אחד לא משתף שום הודעה ללא אישור המשפחה. כדי לא להעמיס על המשפחה נקבעו מספר אנשים ביישוב שהם הצינור שמעביר הלאה את המידע. כך זה צריך להתנהל – ברגישות, באיפוק, בפרטיות, וללא הפצצת מידע.
נזכרתי באירועים האלה כשגיליתי שאחיו של הרב רזיאל שבח גילה על רצח אחיו דרך שמועה שרצה באותן קבוצות. משהו חייב להשתנות. השינוי לא יתחיל מאותם אלה שמפיצים שמועות זדוניות, או מאותם אנשים תאווי תשומת לב שימשיכו לעודד את התופעה. השינוי יתחיל מאתנו – אנשים מסורים ואכפתיים שבאמת רוצים לסייע מתוך דאגה עמוקה.
עם ישראל היקר, ואני כולל בו את כולנו – אנשי תקשורת, אושיות פייסבוק, וכן – גם את המתנדבים המסורים של ארגוני ההצלה השונים, שלצערי נחשפתי למתחולל בקבוצות שלהם - עצרו רגע. קחו נשימה, הרפו מהמרוץ להיות "הראשון שזיהה" ולהבדיל – להיות הראשון שמציל את היום ומסייע. הפעילו שיקול דעת רגע לפני שאתם מפרסמים.
מילים יכולות להרוג, אומר הפתגם המפורסם. הגשמנו אותו מספיק פעמים, הגיע הזמן לשנות ויפה שמועה אחת קודם.
בימים אלו אני מסייע בפעם השלישית בארגון "מבצע ג'וחא" – מבצע ארצי של הוקרת תודה לחיילי צה"ל לזכרו של רס"ן יוחאי 'ג'וחא' קלנגל ז"ל, ביום השנה לנופלו (24.1.18, ח' בשבט). המבצע הנפלא הוא יוזמה של בני נוער ששמעו שיחה עם אביו של יוחאי ז"ל והחליטו להנציח אותו בדרך מקורית: כל שנדרש הוא לקחת בקבוק קולה, שקית במבה (קציני הכושר בצבא ביקשו לשקול גם אפשרויות בריאות יותר – אז מרק חם), ולתת לחייל הראשון שאתם פוגשים. וכמובן לצלם ולהעלות לפייסבוק ולאינסטגרם עם ההאשטאג #מבצע_גוחא ו- #עוףקדימה, הסלוגן של יוחאי כמפקד.