"אני זוכרת שרק דרכתי על המדרגה הראשונה של היציאה מהבית, ופתאום ראיתי את הקטיושות עוברות לי מול העיניים", משחזרת לירון אלקובי, בת להורים גרושים שנולדה וגדלה בשלומי עם אמה. היא הייתה בת 9 כשפרצה מלחמת לבנון השנייה ואיתה הגיעו ההפצצות הכבדות על כל אזור הצפון ושלומי בפרט.

"זה היה דווקא בזמן הפסקת אש, כבר בסוף המלחמה. אני זוכרת שהתרגשתי לחזור ללימודים ולשגרה כי את כל הקיץ בילינו במקלט. זה קרה בדיוק כשיצאתי מהבית לכיוון בית הספר. ואז, מאה מטר ממני באוויר, עברו מעליי חמש קטיושות בשורה. ראיתי את כדור האש הענק הזה מול העיניים ולא ידעתי מה לעשות. רצתי בחזרה הביתה וצעקתי לאימא שלי בהיסטריה "מלחמה". מאותו רגע לא הצליחו לתקשר איתי", משחזרת אלקובי. "אני זוכרת שממש נלחצתי. התנתקתי לגמרי מהסביבה שלי. הרגשתי שאני בבועה ולא הצלחתי להבין מה קורה סביבי. הייתי בתחושה הזו במשך ימים".

לירון פונתה לבית חולים, שם אבחנו שהיא סובלת מפוסט טראומה. "במשך תקופה לא הסכמתי לצאת מהמקלט. הרגשתי שזה המקום שלי, שזה המקום הכי מוגן בעולם, העולם הקטן שלי. שום דבר לא היה מספיק חשוב בשביל שאני אצא משם. לא התקלחתי, לא אכלתי. הסכמתי לצאת מהמקלט רק כדי להתפנות, וגם את זה הייתי עושה בריצה לשירותים ובחזרה. לא ידעתי מה הולך להיות איתי".

אחרי ימים ארוכים במקלט הצליח דוד של לירון לשכנע אותה לצאת מהמקלט, אבל מאותו רגע, כל רעש הפך לאירוע טראומתי עבורה. "מכל טריקת דלת הייתי נכנסת לחרדה. מכל דבר שנפל הייתי נבהלת. כל פעם ששמעתי בום, לא הצלחתי להבחין אם מדובר במשהו שנפל או ברקטה שהתפוצצה. הייתי קופאת במקום ומתחילה לבכות ושוב נכנסת לבועה הנוחה והבטוחה שלי. אחרי תקופה מסוימת בשלומי, הבנתי שאני חייבת לצאת מהמקום הזה ועברתי לפנימיית קציני ים בעכו".

אלא שגם השינוי הזה לא עזר. להפך: "התקופה הראשונה בפנימייה הייתה מאוד קשה. היא ממוקמת קרוב למפעלים של 'רפאל', וכל פעם שהיה נשמע 'בום' הייתי נכנסת לחרדות. אחרי שלוש פעמים כאלה הפנו אותי לטיפול אצל עובדת סוציאלית".

בעזרת שיחות וטיפולים עם העובדת הסוציאלית, שנפרסו על פני 4 שנים, לירון הצליחה להתמודד עם הפוסט טראומה. "למדתי מה הטריגר שלי ואיך להתמודד אתו. למה אצלי הפחד יותר חזק משל האחרים. למדתי שאני גם יכולה לשלוט בפחד. השיחות עם העובדות הסוציאליות על בסיס קבוע, שינו לי את כל תפיסת העולם שלי. זה עזר לי לחזור לחיים תקינים ללא חרדות".

"אני הקרבית הראשונה במשפחה"

שום דבר בהתנהלות היומיומית של לירון אלקובי לא מסגיר את טראומת הילדות שחוותה בגיל 9. היא מתנהלת כמו כל בחורה ישראלית בגילה, משרתת בגדוד המעורב החדש "לביא הבקעה" כלוחמת ומצפה לרגע שתעלה ל"קו" ותתחיל הלכה למעשה להגן על ביטחון המדינה.

"לא התייאשתי", מספרת לירון על הדרך מהטראומה אל הגדוד. "התווכחתי עם הצבא במשך הרבה זמן כי קבעו לי פרופיל 64 ואני התעקשתי להיות לוחמת. הייתי חייבת להוכיח לעצמי ולסובבים אותי שאני יכולה ושהתגברתי. אני לא אחת שמוותרת. שום דבר לא יעצור אותי. בגלל הטיפול שעברתי, היה לי סוג של מחויבות להוכיח לעצמי ולסובבים אותי שאני כבר לא הילדה השברירית שהייתי. רציתי להראות שכל אחד יכול לעשות שינוי מקצה לקצה, ולהוכיח שאפשר".

לירון הגיע לצו הראשון נחושה להגיע לתפקיד לחימה, אבל בצה"ל חשבו אחרת. "כאן התחיל המאבק שלי בצבא. שלחתי להם 15 המלצות מאנשים שהכירו אותי כדי להוכיח שאני מסוגלת לבצע תפקיד לחימה למרות הרקע הרפואי שלי. דחיתי את השירות בשנה והתחלתי שנת שירות. בסוף הצלחתי להשיג פגישה נוספת עם קב"ן ולשכנע אותו שהתגברתי על העבר שלי. אני לעולם לא אשכח את המשפט שהוא אמר לי, שאני היחידה שהגיעה להעלות פרופיל, ולא להוריד אותו".

כשאני שואלת אותה איך מתמודדת צעירה שסבלה מפוסט טראומה עם קולות הירי וההכשרה האינטנסיבית, עדן מסבירה שהיא השאירה את החרדות מאחוריה. "זה כבר נהפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. במידה מסוימת, הלימודים בפנימייה הפכו אותי להרבה יותר מוכנה לשירות הצבאי בהשוואה לצעירים שלא למדו בפנימייה".

ומה לגבי רמת המוכנות של המשפחה? "אימא שלי הייתה מאוד לחוצה מהעניין הזה", מספרת אלקובי. "היא זו שהייתה לידי כשלא הגבתי ולא דיברתי. זה לא היה קל. אז כשהחלטתי שאני הולכת להיות לוחמת היא הייתה מאוד גאה בי, אבל היא גם דאגה מאוד. היא עדיין דואגת".

לירון, הבת הבכורה במשפחה, מספרת שהיא מהווה דוגמה לאחיה הקטנים. "אני הראשונה בקרבי, אני בונה מורשת קרבית למשפחה. כל דבר הכי קטן שקורה לי בשירות, הם מאוד גאים. זה גדוד חדש והקו שאנחנו הולכים לתפוס צפוי להיות סוער, כך שזה מאוד מרגש אותי. וגם מאוד מדאיג אותם".