כשקארל וויטל בן ה-22 עזב את ארצות הברית לטובת שירות של חצי שנה באפגניסטן, הוא השאיר מאחור את אחיו הצעיר בן התשע, את אחותו הגדולה בת ה-25 ואת ארוסתו זואי ובתם התינוקת גרייס.
מספר חודשים לאחר מכן וויטל שמר בעמדת מחסום, ושם התנהלה דרמה קטלנית שגדעה את החלום המשפחתי. הכל קרה מאוד מהר. במקום עברו שני אופנוענים חמושים - לוחמי אלקעידא שהחביאו נשקים במעילים - פתחו לעברו באש חיה מנשקים אוטומטיים ופגעו בו 12 פעמים.
וויטל המופתע נפצע קשה ואפילו לא הספיק לדרוך את הנשק שלו. הוא נפל מדמם על הדרך, וצוותי הרפואה שהגיעו למקום נלחמו על חייו. לאחר מכן הוא הוסק לבסיס הסמוך, ולמרות שמצבו הוגדר יציב בהתחלה, הוא נפטר מפצעיו לאחר שלושה שבועות.
חצי שנה לאחר המקרה, עדי הראיה ואלו שטיפלו בו מספרים לראשונה בתחקיר אודות האירוע על אותם הרגעים, ועל המילים האחרונות שהוציא קארל מפיו. "אני הולך למות. אני הולך למות", מצטט אותו רובין קינג, החובש שטיפל בו. "מסור לאהובה שלי ולבת שלי שאני אוהב אותן". חייל אחר שטיפל בו, סיפר שהוא הביע הרבה תסכול נוכח העובדה שלא הצליח להגיב. "אפילו לא הצלחתי לירות בנשק שלי. לא יכולתי לראות אותם", הוא אומר.
אחד מחבריו לצוות, טוני ראובן, התפרץ בבכי באותו התחקיר וסיפר, "שאלתי אותו, 'מה אתה רואה?' והוא רק ענה לי – 'אני הולך למות'".
הסיפור הטראגי של וויטל מרגש את העולם כולו ומסוקר בהרחבה בכלי תקשורת גדולים כדוגמת הדיילי מייל הבריטי, המירור, הטלגרף הבריטי וה-West Australian. מדובר על הצצה נוספת וכאובה על זוועות המלחמה והמחיר שצריך לשלם, וגם על הדברים הכי חשובים שעוברים לאדם בראש, כשהוא מבין שהסוף הבלתי נמנע מגיע.